חלוקת שלל המלחמה משקפת עיקרון עמוק של אחדות לאומית וזכות משותפת, ולפיו פירות הניצחון אינם נחלתם הבלעדית של הלוחמים בשדה הקרב.
המונח הַמַּלְקוֹחַ משמש כשם כולל [אבן עזרא], אך מתייחס באופן ספציפי לשלל חי שניתן להנהיג אותו, כגון בני אדם ובהמות [רבנו בחיי, בכור שור, ברכת אשר]. זאת בניגוד לביזת המטלטלין, כמו כסף, זהב ובגדים, שעליהם טרחו הלוחמים ונשאו על כתפיהם, ולכן הותרו להם כרכוש פרטי שלא עמד לחלוקה [בכור שור, ברכת אשר].
הציווי וְחָצִיתָ אינו הוראה להעמיד את השלל פיזית בין שני המחנות, אלא לחלק אותו לשני חצאים שווים ומדויקים [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה]. חצי אחד נועד ללוחמים כגמול מיוחד על מאמצם, והחצי השני מועבר לכלל העדה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. מתוך חצאים אלו, הוטל על הלוחמים להפריש מכס לכוהנים, ועל העדה להפריש מכס ללויים [רבנו בחיי].
הקבוצה הראשונה הזוכה בשלל מוגדרת כתֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה, כלומר אלו שאחזו בנשק, נטלו על עצמם את משימת הקרב והיו מלומדי מלחמה [רש"ר הירש, אם למקרא]. קבוצה זו כוללת את כל דרגי הצבא, מהמפקדים ועד לחיילים הפשוטים [רש"ר הירש]. עם זאת, התוספת הַיֹּצְאִים לַצָּבָא מרחיבה את ההגדרה וכוללת גם את אלו שלא נלחמו בפועל בחזית אלא נשארו לשמור על הכלים והציוד במחנה, ודינם שווה לדין הלוחמים [העמק דבר].
באשר לסיבה בגינה זכתה כָּל הָעֵדָה במחצית מהשלל, הפרשנים מציגים תמונה משלימה. ראשית, הלוחמים שימשו למעשה כנציגיו של העם כולו [ביאור שטיינזלץ]. מכיוון שמדובר היה במלחמת נקמה על פגיעה שנועדה נגד כלל ישראל, ראוי היה שברכת השלל תתקיים בכולם [ספורנו]. מעבר לכך, הניצחון במערכה לא הושג רק בכוחם הפיזי של החיילים, אלא בזכות העדה כולה ובתפילתה, ולכן הציבור כולו נחשב לשותף מלא במערכה שראוי לחלק עמו את השלל [מלבי"ם].