אמירה זו של ה' פותחת את הציווי המפורט לגבי חלוקת השלל ממלחמת מדין. הפרשנים מסבירים כי במלחמה זו נלקחו שלושה סוגים של ביזה: שבויים, מקנה של בהמות ושלל של חפצים ורכוש נייד. בעוד שאת הרכוש הנייד כל חייל לקח לעצמו, השבויים והבהמות הובאו לפני משה כדי לחלקם לשני חצאים שווים: חצי ללוחמים וחצי לכלל העדה [אברבנאל].
הסיבה לחלוקה השווה אינה נובעת מהחוק הרגיל של חלוקה בין הלוחמים לשומרי הכלים, שכן העם נשאר במחנה ולא שמר על הכלים. החלוקה נובעת מכך שכלל ישראל שלח את הלוחמים כנציגיו, שנים עשר אלף איש שהיוו יחס של לוחם אחד על כל חמישים איש מתוך שש מאות אלף איש בעדת ישראל. לכן, הלוחמים שסיכנו את חייהם זכו בחצי, והעדה ששלחה אותם והתפללה בעדם זכתה בחצי השני [אברבנאל].
מתוך שלל זה נצטוו ישראל להפריש חלק לה'. הלוחמים נדרשו לתת מכס, מונח שמשמעותו לקיחה והכנסה [הכתב והקבלה], בשיעור של אחד מחמש מאות. חלק זה ניתן לאלעזר הכהן בזכות פנחס שהוביל את המערכה בעזרת כלי הקודש. לעומתם, העדה נדרשה לתת ללוויים שומרי המשכן שיעור גדול יותר של אחד מחמישים. יחס זה נקבע כזיכרון לכך שהעדה שלחה למלחמה לוחם אחד מתוך כל חמישים איש. בנוסף, מכיוון שהלוויים נוהגים לתת לכהנים מעשר, התרומה שקיבלו הלוויים גדולה בדיוק פי עשרה מהתרומה שנתנו הלוחמים לכהנים [אברבנאל].
בסיום המערכה, שרי הצבא באו לפני משה כדי להודות על הנס העצום שלא מת אף חייל במלחמה. עם זאת, הם הבינו שחטאו בכך שספרו את הלוחמים לפי גולגולת ללא תשלום כופר נפש, מעשה שעלול היה להביא עליהם מגפה. כדי לכפר על שגגה זו, הם הביאו את כל תכשיטי הזהב שמצאו כקרבן נדבה למשכן, מעשה שנועד גם להזהיר את הדורות הבאים מפני ספירת אנשי צבא ללא כופר [אברבנאל].