לאחר הניצחון במלחמת מדין, התורה עורכת הבחנה ברורה לגבי גורל השבויות, ומבדילה בין אלו שלקחו חלק בהחטאת העם לבין החפות מפשע. הציווי להשאיר בחיים את כֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים, כלומר הילדות הקטנות [ביאור שטיינזלץ], נובע מכך שרק הן לא היו מעורבות בחטא. הנשים הבוגרות יותר הופקרו לזנות בעל כורחן על ידי בעליהן ואבותיהן בעקבות עצת בלעם, ולכן נענשו, בעוד שהילדות הצעירות ניצלו [הכתב והקבלה]. הפרשנים מדגישים כי כל אישה או נערה שכבר חוותה קשר אינטימי, אפילו במסגרת של זנות, נחשבה לפסולה ואינה ראויה להסתפח לעם ישראל [העמק דבר, מלבי"ם].
באשר למשמעות הציווי הַחֲיוּ לָכֶם, קיימות מספר גישות המשלימות זו את זו. הגישה הבסיסית היא שהילדות הושארו בחיים כדי לשמש כשבויות וכשפחות [ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה על התורה, הכתב והקבלה]. עם זאת, פרשנים אחרים רואים בכך פתח להצטרפות מלאה לעם. על פי גישה זו, ההוראה להחיותן משמעותה לגייר אותן, שכן הגיור נחשב להענקת חיים, ובכך להכשירן לנישואין עם בני ישראל החפצים בכך [אור החיים, העמק דבר].
סביב שאלת הנישואין מתעוררת מחלוקת הלכתית הנוגעת לכוהנים. מכיוון שפנחס הכוהן נכח במלחמה וקיבל את ההוראה הזו, רבי שמעון בן יוחאי לומד מכאן שגיורת שהתגיירה כשהיא קטנה מגיל שלוש שנים כשרה להינשא לכוהן [חזקוני, מלבי"ם, תורה תמימה על התורה]. מנגד, חכמים חולקים על כך ופוסקים כי גיורת אסורה לכוהן בכל מקרה מחשש לזנות. לכן, על פי שיטתם, עבור הכוהנים ההוראה לקחת את הבנות נועדה אך ורק לשם העסקתן כשפחות ולא לשם אישות, בעוד שלשאר בני ישראל הן מותרות בנישואין [תורה תמימה על התורה, הכתב והקבלה].