חלוקת שלל המלחמה דרשה התערבות ישירה של ההנהגה הבכירה ביותר, תוך הקפדה על שקיפות ועל קיום מדויק של הציווי האלוהי.
הפסוק מציין כי וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן עסקו במלאכה בעצמם. לכאורה, העיסוק המעשי בספירת השלל ובחלוקתו לא תאם את כבודם ומעמדם הרם. עם זאת, מכיוון שהדבר נעשה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', הפכה משימה זו למצוות עשה נקודתית שחייבה אותם לפעול בעצמם, ללא התחשבות בגינוני כבוד [העמק דבר].
בולט בהיעדרו בפסוק זה אזכורם של אבות העדה ונשיאי השבטים, אף על פי שבציווי המקורי הם נדרשו לקחת חלק בתהליך. היעדרות זו מוסברת בשתי דרכים. ההסבר הראשון הוא שברור מאליו כי הנשיאים פעלו על פי הוראותיו של משה, שהיה השליט עליהם, ולכן לא היה צורך לציינם במפורש [רמב"ן].
הסבר נוסף נוגע למהות תפקידם של הנשיאים במעמד זה. מכיוון שמדובר בענייני ממון ורכוש, ה' ציווה על נוכחות הנשיאים כדי למנוע כל חשד כלפי אלעזר הכהן, שמא ייקח לעצמו חלק גדול מן הראוי. תפקידם היה לשמש מפקחים. אולם, נוכחות זו לא הייתה חובה אלא רשות שניתנה להם. בפועל, הנשיאים בחרו שלא להיות נוכחים במעמד החלוקה, מתוך אמון מוחלט באלעזר. הם סירבו לפקח עליו בטענה שהוא בחזקת מלאך ה', ולכן אין כל צורך בנוכחותם כדי לוודא את יושרו [רמב"ן, הטור הארוך].