מנין השלל וחלוקתו מפורטים בתורה בדייקנות רבה, תוך הפרדה בין הלוחמים לבין שאר העם. המילים וַתְּהִי מֶחֱצַת מתייחסות לאותה מחצית מן הצאן שהועברה אל העדה [ביאור שטיינזלץ].
לכאורה, פירוט המספר המדויק של הצאן בפסוק נראה מיותר, שהרי התורה כבר ציינה קודם לכן את הכמות שקיבלו אנשי הצבא, וממילא ברור שמחצית העדה זהה לה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק כלל אינו בא ללמד אותנו את החשבון המתמטי של השלל, אלא הוא מהווה חוליה מקשרת לפסוקים הבאים. כוונת הכתוב היא לומר: מאותה מחצית של העדה, שהייתה סכום של כך וכך, לקח משה את המכס המיועד ללויים [שפתי חכמים, גור אריה, דברי דוד].
הפרדה זו בין המחציות מלמדת גם על סדר הפעולות בחלוקת השלל. משה לא גבה את המכס מתוך ערימת השלל הכללית בבת אחת. תחילה הוא חילק את השלל והעביר לעדה את המחצית השייכת לה, ורק לאחר מכן לקח מתוכה את חלקם של הלויים. יש הסבורים שסדר זה נועד להעניק לעדה את הזכות וטובת ההנאה שבהפרשת המכס מתוך רכושם שלהם, אך יש החולקים על כך וטוענים שמכיוון שמשה הוא זה שלקח את המכס בפועל, טובת ההנאה נזקפה לזכותו [דברי דוד].
שיעור המכס שנלקח ממחצית העדה עבור הלויים היה אחד מחמישים, שיעור גדול בהרבה מהמכס שנלקח מאנשי הצבא, שעמד על אחד מחמש מאות. הסיבה לפער זה נעוצה בכך שהמכס של הלוחמים ניתן לאדם אחד בלבד – אלעזר הכהן, בעוד שהמכס של העדה נועד להתחלק בין לויים רבים [דברי דוד].
לצד ענייני החלוקה והמכס, הכמות העצומה של הצאן המוזכרת בפסוק מעוררת תהייה הלכתית מעניינת בקרב המפרשים: כיצד הצליחו בני ישראל להתנהל עם עדרים כה עצומים מבלי להיכשל באיסור התורה של שחיטת חיה וצאצאה באותו יום, איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" [ברכת אשר על התורה].