הלוחמים השבים מן הקרב מביאים את כל שלל המלחמה ישירות אל הנהגת העם, במקום לחלקו ביניהם בשטח. הבאת השלל אל משה ואל אלעזר הכהן מעידה על מעלתם המוסרית הגבוהה של הלוחמים, שכן הם לא שלחו ידם בביזה ולא לקחו דבר לעצמם ללא רשות. התנהלות זו מלמדת כי אפילו אנשי המלחמה שבעם היו כולם צדיקים [רבנו בחיי].
הכתוב מחלק את מה שהובא מהמלחמה לשלוש קטגוריות נפרדות: השבי מתייחס לבני האדם שנלקחו בשבי, המלקוח הוא בעלי החיים שנישבו, ואילו השלל מתייחס לחפצים דוממים ולמטלטלין [רשב"ם, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים כי הכוונה היא ספציפית לבגדים [אבן עזרא].
כאשר הלוחמים הגיעו אל ערבות מואב, הם למעשה לא נכנסו לתוך המחנה עצמו, אלא חנו בסמוך לו [העמק דבר]. מבחינה דקדוקית, המילה ירחו מנוקדת באות רי"ש בתנועת צרי, וכך היא מופיעה לאורך כל התורה [מנחת שי].