שרי הצבא השבים ממלחמת מדין ניגשים אל משה ומוסרים לו דיווח שתוצאתו חורגת מכל היגיון צבאי או טבעי. לאחר קרב מול אומה עצומה, הם מדווחים על שלמות מוחלטת של המחנה, הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני.
תחילה מבהירים הפרשנים את משמעות המונחים בפסוק. הביטוי נָֽשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ מתפרש כעריכת מניין וספירה של החיילים [בכור שור, ביאור שטיינזלץ], והמילים אֲשֶׁר בְּיָדֵינוּ מציינות שהחיילים היו נתונים למרותם, תחת פיקודם וברשותם של השרים [אבן עזרא, רבנו בחיי, ביאור שטיינזלץ]. המילה נִפְקַד מוסברת על ידי הפרשנים כלשון חיסרון והיעדר, כלומר אף אדם לא נעדר ממקומו [רש"י, רש"ר הירש, בכור שור]. כמו כן, המילה מִמֶּנּוּ מלמדת על כך שהשרים בחרו לשתף את עצמם עם אנשי הצבא הפשוטים ולא להפריד את עצמם מהם [שד"ל].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר נס עצום ונדיר: במלחמה מול צבא מדין, שהיה רב כחול אשר על שפת הים, לא נהרג ואף לא נפצע מכת חרב אפילו חייל ישראלי אחד [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי, תורה תמימה, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. בעקבות הצלה פלאית זו, הרגישו מפקדי הצבא חובה להודות לה' בשם כל העם ולהקריב קרבן [העמק דבר].
לצד הנס שבשדה הקרב, מצביעים פרשנים אחרים על סכנה נוספת שריחפה מעל החיילים – סכנת המניין. עצם ספירת החיילים עלולה הייתה לעורר מגפה ונגף בעם, כפי שקורה לעיתים במקרא בעת עריכת מפקד. לכן, ההכרזה שלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ מדגישה שמעבר להצלה מהאויב, החיילים ניצלו גם מהמגפה שעלולה הייתה לפגוע בהם בעקבות הספירה, וקרבנם נועד לשמש ככופר נפש המגן מנגף זה [רשב"ם, חזקוני, מלבי"ם, בכור שור].
רובד נוסף ועמוק של הפסוק מתמקד בניצחון הרוחני של הלוחמים. מתוך המילים וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ, עולה פרשנות רחבה לפיה אף לא חייל אחד נכשל בעבירה של גילוי עריות עם בנות מדין, וכולם נותרו שלמים בצדקתם [רמב"ן, אור החיים, רבנו בחיי, בכור שור, חזקוני, צאינה וראינה]. אולם, פרשנות זו מעוררת שאלה: אם הלוחמים היו כה צדיקים ולא חטאו כלל, מדוע הוצרכו להביא קרבן כפרה, ועוד קרבן המורכב מתכשיטי נשים?
על כך משיבים הפרשנים כי הקרבן לא נועד לכפר על מעשה בפועל, אלא על הרהור הלב ומחשבות של תאווה שאולי חלפו במוחם של החיילים במהלך המלחמה מול הנשים המדיניות [רמב"ן, אור החיים, רבנו בחיי, בכור שור]. יש המדגישים כי הרהור עבירה עלול להיות חמור ומייסר אף יותר מהמעשה עצמו, שכן בניגוד למעשה שמסתיים, מחשבות התאווה עלולות להטריד את מנוחתו של האדם ביום ובלילה ללא הרף, ועל כך בדיוק ביקשו הלוחמים כפרה [צאינה וראינה].