לאחר הניצחון על מדין, משה רבנו מקציף על כך שבני ישראל הותירו בחיים את נשות מדין, אשר החטיאו את העם בחטא בעל פעור. כעת, הוא מוציא ציווי חמור ונוקב המופנה כלפי שתי קבוצות ספציפיות בקרב השבויים: הזכרים והנשים הבוגרות.
באשר לקבוצה הראשונה, זָכָר בַּטַּף (כאשר המילה "טף" משמשת כשם כללי לילדים קטנים, זכרים או נקבות [אבן עזרא]), הפרשנים מציעים מספר הסברים להחלטה להוציאם להורג. גישה אחת רואה בכך ענישה לאומית גורפת, כנקמה שנועדה להבטיח שלא יישאר למדין זכר, נין ונכד, או כעונש על חטאי אבותיהם [ספורנו, רא"ש]. גישה שניה מסבירה כי השורש של ההשחתה הלאומית והתרבותית של מדין היה טבוע עמוק במין הזכרי, בעוד שאת הבנות הקטנות עוד ניתן היה לחלץ מהשפעה זו ולחנכן לטהרה [רש"ר הירש].
גישה שלישית ומרתקת תולה את הריגת הילדים הזכרים בצורך חברתי-תדמיתי של בני ישראל. אילו משה היה מצווה להרוג רק את הנשים, היו אומות העולם (או בני ישראל עצמם) עלולים לחשוד שהלוחמים חסו על הנשים תחילה ממניעים של תאווה וזנות, או להלין על כך שהדין מעוות, שכן בדרך כלל זכרים נענשים יותר מנקבות. הריגת הילדים הזכרים, שאין בהם סכנה, הוכיחה מעל לכל ספק שמעשה ההריגה אינו נובע מיצר או מהיגיון אנושי, אלא מגזירת ה' מוחלטת של עשיית דין [כלי יקר, חתם סופר].
הקבוצה השנייה שנידונה למוות היא כׇל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ. כיצד מוגדרת אישה כזו? מיעוט מן הפרשנים סבורים כי הכוונה כפשוטה – נשים בוגרות ונשואות שכבר קיימו יחסי אישות בפועל, והן אלו שהחטיאו את בני ישראל [העמק דבר, אם למקרא, ביאור שטיינזלץ]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק אינו מדבר בהכרח על אישה שנבעלה בפועל, אלא על אישה ש"ראויה ליבעל", כלומר, שהגיעה לגיל בגרות (מעל גיל שלוש). הפרשנים מוכיחים זאת לוגית מתוך הפסוק הבא: אם הציווי להרוג חל רק על מי שנבעלה ממש, נוצרת סתירה, שכן הפסוק הבא מצווה להחיות רק את הילדות הקטנות שאינן ראויות כלל. המסקנה היא שכל נערה שהגיעה לבגרות מינית נחשבה כמי שכבר ספגה את התרבות המדינית המושחתת, ולכן היוותה סכנה רוחנית [רש"י, תורה תמימה, ריב"א, גור אריה, חומש קה"ת ועוד].
כדי לברר מי מבין השבויות היא אכן "ראויה ליבעל", השתמשו בני ישראל בבדיקה ניסית. הנשים הועברו לפני הציץ – ציץ הזהב שעל מצחו של הכהן הגדול, שעליו חרוט "קודש לה'". הציץ, שמסוגל לכפר על עוון זנות ומייצג את קדושת הברית, בחן את הנשים בדומה לבדיקת מי הסוטה. כל אישה שהייתה ראויה למשכב, פניה היו מוריקות (מחליפות צבע) למול קדושת הציץ, וכך ידעו את מי להוציא להורג [רש"י, רבנו בחיי, כלי יקר, אם למקרא, בכור שור].
מאפיין בולט בפסוק הוא הכפילות של פועל ההריגה: הפסוק פותח במילה הִרְגּוּ ומסיים במילה הֲרֹגוּ. הפרשנים מסבירים כפילות זו בשני מישורים. במישור התחבירי, המילה השנייה נועדה לחצוץ ולהפסיק את העניין. לולא המילה "הרוגו" בסוף הפסוק, הקורא היה עלול לחבר את סוף הפסוק הזה לתחילת הפסוק הבא, ולטעות שהציווי הוא להחיות את הנשים יחד עם הטף [רש"י בשם ר' ישמעאל, רבנו בחיי, אור החיים, רא"ש].
במישור המעשי, הכפילות מלמדת על הבדל בזמני הביצוע. המילה "הרגו" בתחילת הפסוק מתייחסת לזכרים, שאותם יש להרוג מיד ותיכף ללא שהיות. לעומת זאת, המילה "הרוגו" בסוף הפסוק מתייחסת לנשים, לגביהן אי אפשר היה לבצע את הדין באופן מיידי, שכן היה צורך להמתין עד שיעברו את הבדיקה הניסית לפני הציץ כדי להפריד בין הראויות לאלו שאינן ראויות [חזקוני, גור אריה, משכיל לדוד, כלי יקר]. בנוסף, הכפילות באה להדגיש שמדובר במצוות עשה גמורה של הריגה, בניגוד לטף בנשים שלגביהן חל איסור להורגן [דברי דוד].