לאחר הניצחון במלחמת מדין, הלוחמים שבו עם שלל רב. הכתוב מבחין בין חלקם של קציני הצבא, שהרימו תרומה לה', לבין התנהלותם של החיילים הפשוטים ביחס לביזה שלקחו.
הביטוי בָּזְז֖וּ אִ֥ישׁ לֽוֹ מלמד כי כל אחד מן החיילים לקח לעצמו שלל אישי רב, שכלל זהב וכלי מעשה [אבן עזרא], וכן כלים, מטלטלין ובגדים [דעת זקנים, בכור שור]. בניגוד לשלל המרכזי של המלחמה שחולק באופן מוסדר עם כלל העדה, בביזה האישית הזו כל חייל שמר לעצמו את מה שלקח, מבלי שהיה צריך למסור על כך דין וחשבון או לחלוק זאת עם הציבור [שטיינזלץ, דעת זקנים, בכור שור, הדר זקנים].
הפרשנים עומדים על ההבדל בין שרי הצבא, שהקדישו חלק משללם לה', לבין החיילים הפשוטים ששמרו את הביזה לעצמם, ומציעים לכך שתי סיבות הפוכות. גישה אחת תולה זאת בפחיתותם הרוחנית של החיילים הפשוטים באותו מעמד. מכיוון שהם אלו שבזזו והסירו את התכשיטים ישירות מעל גופן של נשות מדין, התלווה למעשיהם הרהור עבירה. משום כך, השלל הגיע לידיהם מתוך חטא ונחשב כפסול להקרבה, בדומה לאתנן זונה. השרים, לעומת זאת, לא בזזו בעצמם אלא קיבלו את חלקם מן החיילים, ולכן שללם נותר טהור וראוי להקדשה [העמק דבר].
מנגד, ישנה גישה ההופכת את היוצרות ורואה דווקא בחיילים הפשוטים את מי שהיו בטוחים בניקיונם הרוחני. לפי תפיסה זו, שרי האלפים חששו שמא חטאו בהרהור ולכן הרגישו צורך להביא קרבן כפרה. לעומתם, אנשי הצבא הפשוטים היו בטוחים בעצמם שלא חטאו כלל, ולכן לא ראו סיבה להקדיש את שללם ופשוט לקחו אותו לעצמם. תפיסה זו אף מסבירה מדוע משה רבנו נמנע מלהשתמש בקרבנם של השרים לצרכי המזבח אלא הניח אותו לזיכרון בלבד – כיוון שהלוחמים באמת לא חטאו, היה חשש שהכנסת השלל לעזרה תיחשב כהכנסת חולין למקום קדוש [חתם סופר].