לאחר הניצחון במלחמת מדין, מובאת תרומת זהב עצומה אל אוהל מועד. שפע השלל במלחמה היה רב כל כך, עד שהזהב שהקריבו מפקדי הצבא היה רק חלק מהרכוש שניצול, זאת מלבד הביזה שלקח כל חייל לעצמו [אור החיים].
הפעולה של וַיִּקַּח מֹשֶׁה משמעותה שמשה קיבל את הזהב מידיהם ושקל אותו [ספורנו]. העובדה שמשה ואלעזר קיבלו את הזהב לבדם מעוררת תמיהה, שכן 'ה ציווה שגם נשיאי העדה יהיו נוכחים בחלוקה, כדי למנוע חשד מהעם שאלעזר ייקח לעצמו חלק גדול יותר. אולם הנשיאים, שנתנו אמון מלא ביושרו של אלעזר, סירבו לחשוד בו ובחרו שלא להגיע למעמד זה [צאינה וראינה].
הביטוי כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה מתאר את טיב התרומה וזוכה למספר התייחסויות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בכלים שלמים הראויים לשימוש, ולא בשברי זהב. הקרבת כלים שבורים, אפילו לשם תרומת שוויים הכספי, נחשבת למעשה של זלזול [העמק דבר]. משום כך הוקפד להביא כלים שלמים, אשר הוכנסו לאוהל מועד ככלי שרת וכזיכרון לפני 'ה [רבנו בחיי]. גישה נוספת מקשרת את הכלים לאירועי העבר, ומסבירה כי מדובר בכלים שהיו תכשיטי נשים אשר שימשו קודם לכן בחטא בעל פעור [ספורנו].
מעבר לשלמות הפיזית, יש המדגישים את הערך האמנותי של התרומה. הכלים לא הובאו רק בשל שווי חומר הגלם שלהם, אלא דווקא בשל משמעותם, צורתם וייעודם [רש"ר הירש]. למעשה, מלאכת העשייה והאמנות של הכלים הייתה יקרה יותר מהזהב עצמו. העובדה שמפקדי הצבא לא חמדו לעצמם כלים יקרי ערך אלו והקדישו אותם ל'ה, מעידה על חסידותם ויושרם, ומוכיחה כי היו ראויים לנס הגדול שבו לא נהרג אף חייל ממחנה ישראל במלחמה [שפתי כהן].