לאחר הניצחון על מדין, נוצר צורך מעשי לטהר את הלוחמים ואת השלל שהביאו עמם. בנקודה זו חל שינוי בהנהגה, כאשר אלעזר הכהן, ולא משה רבנו, הוא שניגש להורות לעם את ההלכות המעשיות הנוגעות להכשרת הכלים.
הפרשנים מציעים מספר הסברים להעברת שרביט ההוראה לאלעזר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה הגיע לכלל כעס על העם, וכתוצאה מכך חכמתו הסתלקה ממנו והוא שכח את הלכות טהרת הכלים וגעולי גויים [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. עם זאת, יש המבארים שמשה לימד את כללי הטהרה באופן כללי, ומכיוון שפרשת פרה אדומה ניתנה במקורה לאלעזר, היה זה טבעי שהוא יפרט את יישומה המעשי [אבן עזרא, חזקוני]. גישה נוספת טוענת שמשה נתן לאלעזר רשות להורות, כדי לבסס את מעמדו ולגרום לעם להישמע לו בעתיד [מלבי"ם]. חשיפת הלכה זו דווקא עתה מלמדת על טיבה של התורה שבעל פה; משה לימד את תלמידיו הלכות רבות שנכתבו בתורה רק כאשר מאורע היסטורי, כמו מלחמת מדין, הצריך את יישומן המעשי [אם למקרא].
אף על פי שאלעזר פעל מתוך כורח המציאות וכדי להפריש את העם מאיסור אכילה בכלים טמאים [מלבי"ם], עצם העובדה שהורה הלכה בפני רבו נחשבה לו לפגם, ובשל כך נענש בהמשך הדרך כשאיבד מגדולתו [תורה תמימה, חזקוני].
בדבריו, פונה אלעזר אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא. הסיבה שפנה דווקא לחיילים הפשוטים ולא לשרי הצבא, היא שהשרים לקחו לעצמם בעיקר בגדים חשובים שאינם מצריכים טהרה מיוחדת של הגעלה באש או במים, בעוד שאנשי הצבא הם אלו שבזזו מן הבתים כלי מתכת ששימשו לבישול והצריכו הכשרה [הטור הארוך, קיצור בעל הטורים]. כמו כן, אלעזר פונה אל החיילים הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה. בעוד שהמשמעות הפשוטה היא שמדובר בחיילים השבים מן הקרב [ביאור שטיינזלץ], יש הלומדים מניסוח זה שאלעזר קבע כאן תקנה לדורות עבור חיילים היוצאים אל המלחמה [העמק דבר], או שהוראה זו ניתנה להם עוד בטרם יצאו לקרב [רש"ר הירש].
אלעזר פותח את דבריו בהכרזה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. מונח זה מכוון לדיני פרה אדומה הנדרשים לטהרת הלוחמים מטומאת מת [ספורנו, חזקוני]. השימוש במילה "חוקה" נועד להדגיש שיש כאן גזירת הכתוב שמעבר להיגיון הרגיל; שהרי בדרך כלל טעם ישן הבלוע בכלי פוגם את המאכל ולכן אינו אוסר אותו, ואילו כאן התורה החמירה ואסרה את השימוש בכלים אלו ללא הגעלה [נחל קדומים]. יתרה מכך, חובה זו נאמרה דווקא לגבי שלל מדין שהייתה מחוץ לגבולות הארץ, בניגוד לשלל מלחמות סיחון ועוג שהותר לשימוש ללא טהרה משום שהיה חלק מנחלת ישראל [צאינה וראינה].
בסיום דבריו, אלעזר מקפיד להדגיש את המילים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה. אף על פי שהכל ידעו שהתורה כולה ניתנה למשה, אלעזר תלה את ההוראה ברבו כדי לומר דבר בשם אומרו [שפתי חכמים, מזרחי], וכדי להפגין ענווה ולהראות שהוא אינו לוקח לעצמו סמכות במקום משה [גור אריה, העמק דבר]. מעבר לכך, ייחוס הדברים למשה נועד להסיר ממנו את החרפה על כך ששכח את ההלכה, ולייצר רושם שאלעזר משמש רק כשליחו של משה להעברת פרטי הדין, ובכך שמר על כבודו של מנהיג ישראל [משכיל לדוד].