תארו לעצמכם שאתם חוזרים ממסע ארוך ומביאים איתכם חפצים רבים, אבל פתאום מסבירים לכם שחובה לנקות אותם בצורה מיוחדת לפני שבכלל יהיה מותר להשתמש בהם. בני ישראל חזרו מניצחון גדול במדין והביאו איתם שלל רב. פתאום, מי שניגש ללמד אותם איך לטהר ולהכשיר את הכלים הוא אלעזר הכהן, ולא משה רבנו. למה זה קרה? מפני שקודם לכן משה כעס על העם, וכאשר אדם כועס הוא עלול לשכוח דברים, וכך קרה שמשה שכח באותו רגע את ההלכות האלו.
אלעזר פונה דווקא אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא, שהם החיילים הפשוטים, ולא למפקדים ולשרים. הסיבה לכך היא שהחיילים הם אלו שלקחו מהבתים סירי מתכת וכלי בישול שחייבים לעבור ניקוי מיוחד באש או במים, בזמן שהשרים לקחו בעיקר בגדים שלא צריכים טהרה כזו. אלעזר מדבר אל החיילים הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה, כלומר אלו שחוזרים ממש עכשיו מן הקרב.
הוא מכריז בפניהם זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, ומסביר להם את כללי הטהרה. המילה "חוקה" באה ללמד אותנו שיש כאן חוק מיוחד שקבע ה', שאנחנו צריכים לקיים גם אם ההיגיון הרגיל שלנו לא תמיד מבין אותו עד הסוף. בסוף דבריו, אלעזר מקפיד להדגיש שההלכות האלו הן מה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה. למרות שמשה שכח את ההלכה באותו רגע, אלעזר נהג בענווה ורצה לשמור על כבודו של המורה הגדול שלו. הוא הזכיר לכולם שהתורה ניתנה למשה, ושהוא בסך הכל משמש כשליח שמעביר את ההוראות בשמו.