לאחר הניצחון על מדין, שבים לוחמי ישראל אל המחנה כשהם נושאים עמם רכוש עצום ושלל רב. מעמד זה אינו רק סיכום טכני של תוצאות הקרב, אלא נקודת מבחן המעידה על רמתם המוסרית של הלוחמים, תוך חלוקה והגדרה מדויקת של סוגי הרכוש השונים שנלקחו מהאויב.
הפעולה המתוארת במילה וַיִּקְחוּ מעידה על יושרם של אנשי הצבא. הם לא לקחו את הרכוש לעצמם בסתר, אלא אספו אותו במטרה להביאו בצורה מסודרת אל משה [נתינה לגר]. עובדה זו מלמדת כי הלוחמים היו אנשים כשרים וצדיקים, שלא נחשדו על הגזל ולא שלחו ידם בביזה ללא רשות, בניגוד למקרים אחרים בהיסטוריה המקראית שבהם הועלם רכוש [רש"י, מלבי"ם]. יש מי שמדייק כי צדקות זו אפיינה לא רק את הלוחמים הנבחרים שבחזית, אלא גם את שאר העם שנותר לשמור על הכלים במחנה [משכיל לדוד].
הפרשנים עומדים על ההבחנה המדויקת בין סוגי הרכוש השונים המוזכרים בפסוק:
המילה הַשָּׁלָל מתייחסת באופן כללי לרכוש דומם שהוצא מרשות בעליו ונלקח לאחר נפילת האויב [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. עם זאת, מתקיימת מחלוקת לגבי היקף המושג בהשוואה למונח "בז" המופיע בהמשך הפרשה. גישה אחת גורסת כי הַשָּׁלָל מתייחס ספציפית למטלטלין בעלי ערך מיוחד כמו מלבושים ותכשיטים, שאותם אספו והביאו הלוחמים כקרבן לה', בעוד ש"בז" מתייחס לשאר המטלטלין הפשוטים [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה]. מנגד, פרשנים אחרים חולקים על צמצום זה וסבורים כי הַשָּׁלָל הוא שם כולל לכל סוגי המטלטלין, וההבחנה בינו לבין "בז" קיימת רק כאשר שתי המילים מופיעות במפורש בצמוד זו לזו [מזרחי, משכיל לדוד].
לעומת הרכוש הדומם, המונח הַמַּלְקוֹחַ משמש כשם כולל לשלל חי, והוא מפורש בפסוק עצמו ככולל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה [אבן עזרא, רבנו בחיי]. מקור המילה הוא בשורש ל.ק.ח, והיא מתארת בעלי חיים ושבויים שיש צורך לתפוס בידיים, להפעיל כוח כדי להחזיקם, או להנהיגם בעל כורחם [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, העמק דבר]. בנוסף, מונח זה מרמז לרוב על לקיחת בעלי חיים או בני אדם על מנת שישמשו ככוח עבודה עבור השוֹבֶה [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי כאשר המילה הַמַּלְקוֹחַ מופיעה בסמיכות למילה "שבי", נוצרת חלוקה ברורה: "שבי" מתייחס לבני אדם, ואילו מַלְקוֹחַ מתייחס לבהמות [רש"י, רבנו בחיי, רש"ר הירש]. הבחנה זו נובעת גם מהמצב הפסיכולוגי והמעשי של הנתפסים: בני אדם נקראים "שבי" כאשר הם נמצאים במאסר ותחת שמירה מחשש שיברחו. לעומת זאת, כאשר מוליכים אותם ללא התנגדות אל המחנה, בדומה לבהמות ההולכות אחר דעת מנהיגיהן ואינן מנסות לברוח, גם בני האדם נכללים תחת ההגדרה הכללית של מַלְקוֹחַ [העמק דבר].