מלחמת ישראל במדין אינה מלחמת כיבוש רגילה, אלא משימה ייחודית של נקמה אלוהית. ההתגייסות למערכה זו משקפת את אופייה הרוחני והלאומי, ומייצגת את העם כולו באופן שוויוני.
הפסוק פותח בכפילות אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה. כפילות זו באה להדגיש כי החיילים היוצאים לקרב הם שליחים המייצגים את הכלל, וכל שבט מיוצג בהם במספר שווה [רש"ר הירש]. יש המסבירים כי החזרה על המילים נובעת מספקו של משה אם מדובר במלחמה רגילה או במלחמת נקמה ייחודית, ספק שהשפיע על הלכות חלוקת השלל ודיני המלחמה, ולכן הפריש קבוצות נפרדות [צפנת פענח].
גישה אחרת מפרשת שהכפילות מלמדת כי בפועל נלקחו אלפיים אנשים מכל שבט: אלף איש יצאו כלוחמים חמושים בחזית, ואלף איש נשארו בעורף כשומרי הכלים שתפקידם לספק מזון ומים ללוחמים [מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, יצאו למלחמה עשרים וארבעה אלף איש, מספר שנועד להוות משקל נגד רוחני לעשרים וארבעה אלף בני ישראל שמתו במגפה בעקבות חטא פעור [שפתי כהן, קיצור בעל הטורים].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל באות לרבות את שבט לוי, שנדרש גם הוא לשלוח לוחמים. השתתפות זו חריגה, שכן שבט לוי אינו נוטל חלק במלחמות ואינו מקבל נחלה בארץ.
הפרשנים מציעים מספר טעמים לשילובם: מכיוון שמטרת המלחמה הייתה לעקור את העבודה הזרה של פעור שייצגה חומריות גסה, היה חשש שהלויים, המוקדשים לעבודת הרוח, יחשבו שעליהם להתנתק לחלוטין מהעולם החומרי. השתתפותם במלחמה ולקיחת חלק בשלל נועדו ללמד אותם כיצד להעריך, להעלות ולקדש גם את החלקים הנמוכים והחומריים של הבריאה [חומש קה"ת]. מעבר לכך, עצתו הרעה של בלעם ומדין פגעה בכלל ישראל, ולכן על כולם להשתתף בנקמה [חזקוני], ומשה רצה לזכות את כל השבטים במצווה זו [העמק דבר]. סיבה נוספת היא שמשה רצה למנוע טענה מצד העם שהוא נמנע מלשלוח את בני שבטו כדי לעכב את המלחמה, שכן מותו שלו היה תלוי בסיומה [משכיל לדוד].
צירופו של שבט לוי מעורר קושי מספרי: אם סופרים את לוי יחד עם חלוקת שבט יוסף לאפרים ומנשה, מתקבלים שלושה עשר שבטים, בעוד שהכתוב מציין בהמשך שנמסרו שנים עשר אלף איש בלבד.
כדי ליישב פער זה, מוצעים מספר הסברים. דעה אחת גורסת כי אפרים ומנשה נחשבים כשני שבטים נפרדים רק לעניין נחלת הארץ, אך במלחמה זו הם נספרו יחד כשבט יוסף ושלחו אלף איש במשותף [שפתי חכמים, משכיל לדוד]. דעה שניה טוענת ששבט אפרים סירב לשלוח אנשים, מחשש שהעם יאמר שהם מיהרו לצאת לקרב כדי להחיש את מותו של משה ולהמליך את יהושע בן נון, שהיה בן שבטם. לכן, שבט לוי יצא במקומם [צאינה וראינה].
גישה שלישית מסבירה שאכן יצאו שלושה עשר אלף איש, אך רק שנים עשר אלף מתוכם הוגדרו כלוחמים בחזית. האלף של שבט לוי לא השתתפו בלחימה הפיזית, אלא תפקידם היה לשאת את ארון הברית וכלי הקודש [גור אריה, ברכת אשר]. גישה נוספת מבחינה ברמת הנכונות: שנים עשר האלפים משאר השבטים נמסרו למלחמה בעל כורחם, מאחר שלא רצו להביא למותו של משה, ואילו בני שבט לוי הלכו מרצונם החופשי מתוך חרדה וזריזות לקיום ציווי ה' [ברטנורא].
בראש הצבא עמד פינחס, שהיה משוח מלחמה, כלומר כהן שמונה במיוחד ללוות את העם לקרב. הוא נחשב שקול כנגד הסנהדרין כולה וכנגד כל הלוחמים גם יחד. הלוחמים יצאו למערכה מלווים בכלי הקודש, שהם ארון הברית והלוחות שבתוכו, ובחצוצרות התרועה שהן השופרות, כדי להדגיש ולהודיע לכל כי זוהי מלחמת מצווה שנועדה לנקום את נקמת ה' [תורה תמימה].