לאחר הניצחון במלחמת מדין, משה רבנו יוצא לקראת שרי הצבא ששבו מהקרב ומוכיח אותם על כך שהותירו בחיים את הנשים המדייניות. התוכחה חושפת את האירוניה הטראגית: השבויות שהובאו אל תוך המחנה כמנצחות, הן למעשה האדריכליות של האסון הכבד ביותר שפקד את העם זמן קצר קודם לכן.
משה מצביע עליהן ואומר הֵן הֵנָּה. מילים אלו מעידות כי החיילים ממש הכירו וזיהו את הנשים הספציפיות שהכשילו אנשים מסוימים מישראל [רש"י, פענח רזא]. עצם היכולת לזהות אותן באופן אישי, מרמזת כי החטא עם בנות מדין לא היה תופעה המונית ורחבה, אלא ממוקדת, בעוד שרוב חללי המגפה נכשלו למעשה בחטא המוני יותר עם בנות מואב [ברכת אשר על התורה].
מדוע, אם כן, חסו שרי הצבא על הנשים מלכתחילה? השרים הניחו שהנשים היו פסיביות, אנוסות הכפופות לבעליהן ולאבותיהן, או ששימשו רק כשליחות שאין להאשימן [אור החיים, נחל קדומים]. בנוסף, ייתכן שסברו כי ניתן להשאירן בחיים על פי הדינים הרגילים המאפשרים לקחת אישה שבויה במלחמה [חתם סופר]. משה דוחה טענות אלו מכל וכל. המילים הֵן הֵנָּה הָיוּ מדגישות את מעורבותן הפעילה: הן מסרו את עצמן מרצון כדי להכשיל את ישראל [רש"ר הירש]. אף על פי שהגברים המדיינים ששלחו אותן נושאים באשמה גדולה יותר, הנשים פעלו באופן ישיר ומכוון [העמק דבר]. מכיוון שמדובר במלחמת מצווה שנועדה לנקום במי שהחטיא את העם, דיני השבויות הרגילים בטלים לחלוטין, והיה עליהם להרוג את כל מי שהייתה מעורבת [חתם סופר].
הפסוק חושף פרט היסטורי שלא סופר במפורש קודם לכן: כל המזימה נרקמה בִּדְבַר בִּלְעָם. אזכור זה מהווה עדות נאמנה לאמיתותה של התורה שבעל פה, ששימרה והעבירה את פרטי עצתו של בלעם מדור לדור [אם למקרא]. בלעם, בדרכו חזרה לארצו, הבין שהדרך היחידה להחליש את ישראל ולגרום לה' לעזוב אותם היא דרך פיתוי מוסרי ורוחני [שד"ל]. הוא הסיק זאת מתוך נבואותיו שלו, כשהבין שהשגחת ה' תלויה בטהרת העם [חזקוני]. לכן, הוא יעץ למדיינים לשלוח את בנותיהם החשובות ביותר כדי לפתות את בני ישראל [שד"ל]. התליית האשמה בבלעם באה ללמדנו שקלקול המוני של דור נובע פעמים רבות ממנהיגיו הגדולים [ברטנורא על התורה].
מטרת הפיתוי הייתה לִמְסָר מַעַל, ביטוי שמשמעותו לבגוד ולעשות שקר בה' [נתינה לגר, הכתב והקבלה], או לקשור קשר של בגידה [העמק דבר]. יש המפרשים את המילה מלשון יוזמה והעזה [שד"ל], ויש הקושרים אותה ללשון מיאוס וסירחון, שכן עבודת האלילים של בעל פעור הייתה כרוכה במעשים מגונים ודוחים [הכתב והקבלה].
כאן מתגלה רובד עמוק נוסף ביחס שבין עצת בלעם למעשי הנשים עַל דְּבַר פְּעוֹר. בלעם יעץ למדיינים להשתמש רק בפיתוי לזנות, מתוך ידיעה שה' שונא זימה. אולם, הנשים המדייניות הגדילו לעשות ופעלו מיוזמתן מעבר למה שציוו עליהן. הן סירבו להיעתר לבני ישראל אלא אם כן ישתחוו תחילה לאליל שלהן, בעל פעור. נמצא שהנשים עצמן היו הסיבה הישירה לעבודה הזרה, ולא רק לזנות [אור החיים].
תוצאת מעשיהן הייתה וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה. המגפה הנוראה שפרצה בעם לא באה כעונש על עצם הזנות, אלא אך ורק בגלל העבודה הזרה לפעור [אור החיים, העמק דבר]. לאור זאת, תוכחתו של משה נוקבת וברורה: הנשים הללו היו המכשול שגרם לעבודה הזרה, שהיא זו שהביאה את המגפה על עדת ה', וכיצד יעלה על הדעת להביא אותן כעת אל תוך מחנה ישראל? [ביאור שטיינזלץ].