לאחר חלוקת שלל מלחמת מדין, משה לוקח את המכס מתוך המחצית השייכת לעם ישראל שנותר בעורף ומעביר אותו ללויים. בניגוד למס שנגבה מאנשי הצבא, אשר מספר המקרא את סכומו המדויק לכל מין ומין בפסוקים הקודמים, כאן התורה נמנעת מלפרט את המספרים המדויקים של המס, אף על פי שמדובר בכמות גדולה בהרבה, שכן נלקח אחד מחמישים לעומת אחד מחמש מאות אצל הלוחמים. הסיבה להבדל זה היא הרצון להגדיל את כבודם של אנשי הצבא. הלוחמים חירפו את נפשם במערכה, והפרישו את תרומתם מרצון מתוך מה שהשיגו בעמל רב, ולכן התורה מכבדת אותם בפירוט מדוקדק של תרומתם. לעומתם, שאר העם ישב בבטחה באוהליו וקיבל את מחצית השלל ללא כל מאמץ, כמתנת שמיים, ולכן תרומתם אינה זוכה לאותו פירוט [פני דוד].
הפסוק מציין שהמכס נלקח מִן הָאָדָם וּמִן הַבְּהֵמָה, וביטוי זה משמש כשם כולל המאגד תחתיו את כל סוגי השלל החי [אבן עזרא].
מס זה מועבר לידי הלויים. עולה השאלה מדוע הלויים מקבלים את חלקם דווקא מתוך מחצית העם, והרי גם שבט לוי שלח אלף לוחמים למערכה נגד מדין ויכול היה פשוט לשמור את השלל שהביאו נציגיו מהחזית. חלוקה מיוחדת זו נועדה ככל הנראה לבטא שוויון בין כלל השבטים בכל הנוגע לזכויות בשלל המלחמה [ברכת אשר על התורה].
לגבי אופן חלוקת השלל בתוך שבט לוי עצמו, הפסוק מסיים במילים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'. מילים אלו באות ללמד כי למשה הייתה קבלה ומסורת ברורה מאת ה', שהורתה לו כיצד בדיוק עליו לחלק ולנתב את המכס העצום הזה בין משפחות הלויים השונות [העמק דבר].