במדבר, פרק ל״א, פסוק ח׳

סיומה של מלחמת החורמה נגד מדין מגיע לשיאו בהוצאה להורג ממוקדת של הנהגת האומה, ושל מי שהיה האדריכל המרכזי של המכשול המוסרי שהפיל את ישראל.

הכתוב מונה את שמות המלכים: אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע. מדובר בראשי חמש משפחות מרכזיות במדין [בכור שור]. השמות עצמם הם בעלי שורשים עבריים המעידים על מעמדם או פעולתם [אם למקרא]. מבין המלכים, מודגש במיוחד צוּר, המזוהה כאביה של כזבי שהוחטאה עם זמרי [אבן עזרא, רבינו בחיי, שטיינזלץ], ויש אף המזהים אותו עם בלק מלך מואב עצמו [משכיל לדוד, שפתי חכמים]. עצם פירוט שמותיהם בא להדגיש את גבורת ה׳, שכן למרות עוצמתם והיותם עם רב המונהג על ידי חמישה מלכים, איש מצבא ישראל לא נפל בקרב [שפתי כהן].

המלכים הומתו עַל חַלְלֵיהֶם. ביטוי זה מתפרש כהריגה בנוסף ובתוך שאר חללי המלחמה [חזקוני, שטיינזלץ, אם למקרא]. עם זאת, יש המפרשים זאת כעניין של תזמון וכבוד: הם נהרגו אחרונים, לאחר שכל עמם נפל, שכן המלכות סרה רק לאחר שאין יותר עם, או כדי שלא יתבזו [שפתי כהן]. פרשנות נוספת רואה במילים אלו ביטוי של אשמה – המלכים נשאו בעוון ובאחריות לכל החללים הרבים של מדין שנהרגו בגללם [העמק דבר].

הפסוק חוזר ומדגיש כי מדובר בחֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחזרה על המספר באה ללמד על שוויון: כשם שהשוו כולם בעצה אחת להחטיא את ישראל, כך הושוו כולם בפורענות ובעונש [רש"י, רבינו בחיי, מלבי"ם]. כמו כן, ההדגשה מלמדת שהם נהרגו יחד, מתוך מודעות לכך שהם מלכים, וראו זה את מפלתו של זה [אור החיים].

חלקו השני של הפסוק מעורר פליאה: וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב. כיצד הגיע בלעם, תושב ארם נהריים, לזירת הקרב במדין?
הפרשנים מסכימים כי לאחר שהצעתו להחטיא את ישראל בבנות מואב ומדין הובילה למותם של עשרים וארבעה אלף מבני ישראל במגפה, חזר בלעם למדין כדי לדרוש את שכר טרחתו [רש"י, אבן עזרא, תורה תמימה]. נשאלת השאלה מדוע פנה למדין ולא למואב, שהרי בלק הוא ששכר אותו. התשובה לכך נעוצה בהבדל המניעים: מואב פעלו מתוך פחד פוליטי ולכן לא חשו מחויבים לשלם לו על תוצאות העצה, אך מדין פעלו מתוך שנאה יוקדת לישראל – עד כדי הפקרת בנותיהם לזנות – ולכן שמחו לשלם לו את שכרו במלואו [שפתי חכמים, גור אריה]. גישה אחרת מסבירה שמלכתחילה בלעם טען בפני מדין שאינו יכול לקלל את ישראל כי אין בהם עוון; משגרמו לישראל לחטוא, קראו לו המדיינים לשוב ועתה לקללם, וכך מצא שם את מותו [בכור שור, חזקוני].

הריגתו בֶּחָרֶב מוסברת במספר רבדים. ברובד הרעיוני, יש כאן מידה כנגד מידה. בלעם החליף את אומנותו הטבעית (כוח הדיבור והתפילה) באומנותן של אומות העולם (כוח החרב והנשק) כשביקש להשמיד את ישראל. בתגובה, ישראל החליפו את אומנותם ובאו עליו בחרב [רש"י]. בלעם נמשל לגמל שביקש לעצמו קרניים, אך בסוף חתכו גם את אוזניו – הוא בא לבקש שכר על חורבן ישראל, וקיבל את עונשו המושלם בחרב [תורה תמימה, שפתי חכמים].

ברובד המשפטי-היסטורי, קיימת מחלוקת לגבי אופי מותו. האם נהרג כחלק ממהלכי המלחמה או כהוצאה להורג משפטית?
יש הסבורים כי נהרג במקרה כיוון שהיה שם בעת שישראל הרגו את כל הזכרים [שד"ל], או משום שיצא לקראת צבא ישראל וניסה לרפות את ידיהם בטענה שצבאם קטן מדי, מה שהפך אותו לרודף ולגורם עוין בשדה הקרב שיש להורגו [רש"י, גור אריה].
מנגד, שורה של פרשנים מדייקת מהמילה בֶּחָרֶב כי לא מדובר במוות אקראי בקרב, אלא בהוצאה להורג מחושבת על ידי בית דין. כבן נח שעבר על איסור כישוף וקסמים, דינו היה מיתה בסייף על פי ההלכה, ולכן נשפט ונהרג בחרב, בשונה מהמלכים שנהרגו כחללי מלחמה רגילים [צפנת פענח, העמק דבר, מלבי"ם, אם למקרא]. יש אף המוסיפים כי הריגתו נעשתה באופן מיוחד עוד לפני הריגת המלכים, כדי לבטל את כוחות הכישוף שלו ולאפשר את הניצחון הגשמי עליהם [אור החיים]. מסורת נוספת קושרת את החרב שבה נהרג לחרב הקדומה שנעץ יעקב אבינו בגל האבנים כשכרת ברית עם לבן הארמי, ברית שבלעם הפר במעשיו [רא"ש].