לאחר הניצחון במלחמת מדין, ניתנת הוראה ייחודית על חלוקת השלל, המחייבת להפריש חלק מסוים מן הביזה כהקדשה לה'. משמעות הציווי וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס היא הרמה והפרשה של מס לה', כאשר פעולה זו צריכה להיעשות בראשונה, לשם שמים, עוד בטרם מסירת החלק לכהן [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי הסיבה לגביית מס דווקא משלל זה נובעת מכך שמלחמה זו הייתה מלחמת נקמה של ה' בארץ זרה. בשונה מכיבוש ארצות סיחון ועוג, שם הוזהרו הכהנים והלויים שלא לקחת כל חלק ונחלה ואפילו לא מן הביזה, כאן מתאפשר להם לקבל חלק דרך המס המיוחד [רמב"ן, הטור הארוך].
שיעור המס הנדרש מאנשי הצבא הוא אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת, כלומר נפש אחת מתוך כל חמש מאות מן האדם ומן הבהמה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הביטוי אֶחָד נֶפֶשׁ מוסב בתרגומים ללשון נקבה, משום שהמילה "נפש" היא בנקבה [אוהב גר, נתינה לגר].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מצביעה על הפער בין המס המוטל על הלוחמים לבין זה המוטל על העורף. שיעור של אחד לחמש מאות הוא קטן יחסית, והסיבה לכך היא שה' בחר להקל על הלוחמים משום שטרחו, התאמצו והסתכנו בשדה הקרב [חזקוני]. לעומת זאת, שאר העדה שלא יצאה למלחמה נדרשה לתת ללויים שיעור גדול בהרבה של אחד לחמישים. מס זה של העדה מבטא את ההכרה בכך שהניצחון במלחמה הושג בזכות תפילתם של הלויים ושמירתם על משכן ה' [מלבי"ם].
בעוד שחלק העדה ניתן ללויים, המס של הלוחמים ניתן ישירות לאלעזר הכהן. מבחינה מתמטית, שיעור של אחד לחמש מאות מהווה בדיוק עשירית מחלקם של הלויים, בדומה ל"תרומת מעשר" שהלויים מחויבים לתת לכהנים. כדי שלא יטעו לחשוב שמדובר בתרומת מעשר רגילה, המס מופרש מראש וניתן ישירות לכהן. מעבר להסדר הממוני, העברת המס של אנשי המלחמה לאלעזר הכהן נושאת מסר חינוכי עמוק: היא נועדה להזכיר ללוחמים כי לא בכוח חרבם בלבד ניצחו, אלא בזכות כוחו הרוחני של הכהן הגדול, זכותו של פנחס בנו וכלי הקודש שהיו עמו בחזית [מלבי"ם].