לאחר הניצחון הצבאי על מדין, הלוחמים אוספים את שלל האויב, הכולל בני אדם, בעלי חיים ורכוש רב. פעולה זו של לקיחת השבי מעוררת שאלות מוסריות והלכתיות באשר למטרת הבאתם של השבויים אל מחנה ישראל.
הכתוב מציין כי בני ישראל לקחו בשבי את נְשֵׁי מִדְיָן ואת טַפָּם, כלומר את ילדיהם הקטנים [ביאור שטיינזלץ]. לקיחת הנשים מעוררת תמיהה, שכן נשים אלו היו מוכרות ללוחמים כמי שהחטיאו את ישראל וגרמו למגפה שבה מתו עשרים וארבעה אלף איש. ההסבר לכך הוא שהלוחמים, שהיו אנשים צדיקים, כלל לא התכוונו להשאיר את הנשים בחיים. מטרתם הייתה להביא אותן אל המחנה כדי להוציאן להורג באופן פומבי, ובכך לקדש שם שמים ולהראות לעין כל מי היו האחראיות לאסון. הם שלחו את השבויים אל משה, אלעזר הכהן והעדה כולה בעודם מרוכזים יחד, כדי להפגין את כוונתם הטהורה. עם זאת, תוכנית זו השתבשה כאשר משה לא המתין להסבריהם, כעס עליהם על עצם הבאת הנשים, ובעקבות כעסו הסתלקה ממנו נבואתו והלוחמים השתתקו [שפתי כהן].
באשר לשלל בעלי החיים, הכתוב מבחין בין מִקְנֵהֶם לבין בְּהֶמְתָּם. הפרשנים מסכימים כי המילה מקנה מתייחסת לצאן ולבקר. לגבי המילה בהמה, מוצגות שתי גישות פרשניות. דעה אחת גורסת כי מכיוון ששלל מדין כלל רק צאן, בקר וחמורים, המונח בהמה מתייחס כאן באופן ספציפי לחמורים, תוך שימוש בשם כללי לתיאור מין פרטי [אם למקרא]. לעומת זאת, דעה אחרת מפרשת כי מדובר בחיות בר שעברו תהליך של ביות והפכו לבני תרבות [העמק דבר].
לבסוף מתוארת ביזת חֵילָם. מונח זה מכוון לכלל רכושם של המדיינים [ביאור שטיינזלץ], ומהווה שם כולל לנכסים דוממים כגון זהב, כסף, נחושת, ברזל ובגדים [אבן עזרא].