לאחר הניצחון המזהיר במלחמת מדין, ה' מצווה על משה לערוך רישום מדויק של השלל ולחלקו באופן מאורגן. בניגוד למלחמות רגילות שבהן הלוחמים לוקחים את השלל לעצמם או מחלקים אותו בהסכמה פנימית, מלחמה זו התאפיינה בניצחון ניסי של מעט לוחמים, ולכן נקבעו בה כללים חדשים המדגישים כי ההצלחה שייכת לה' ולכלל האומה [מלבי"ם].
הציווי שָׂא אֵת רֹאשׁ משמעותו לקחת ולערוך את חשבון השלל [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. פעולת הנשיאה כאן מבטאת קבלה ולקיחה אקטיבית של הנתונים, שכן משה נדרש לא רק לדעת את המספרים אלא להשתמש בהם כדי לחלק את השלל בפועל [שפתי חכמים, גור אריה, מזרחי]. הפרשנים נחלקו מדוע החשבון נקרא רֹאשׁ. גישה אחת מסבירה שדרך עורכי החשבונות הייתה לכתוב את הסכום הכולל בראש האיגרת, מעל פירוט הנתונים [אבן עזרא, שפתי חכמים, מזרחי]. גישה אחרת טוענת כי הסכום הכולל נחשב ל"ראש" ולעיקר, שכן כל הפרטים הקטנים מתכנסים תחתיו [גור אריה].
הפסוק מגדיר את סוג השלל שיש לספור: מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיש לקרוא את הביטוי כאילו חסרה בו ו' החיבור, כלומר "המלקוח והשבי" [רבנו בחיי, אבן עזרא]. מַלְקוֹחַ מתייחס לבהמות שנתפסו ולוקחו בידיים, בעוד הַשְּׁבִי מתייחס לבני האדם שנשבו [רבנו בחיי, אבן עזרא, אם למקרא]. שבויים נקראים כך משום שהם נלקחים ממקומם וכל רצונם הוא לשוב למשפחתם [אם למקרא]. אף על פי שבמלחמה נהרגו כל הזכרים, המילה בָּאָדָם כוללת בתוכה גם את הנשים שנותרו בחיים [צרור המור].
הפרשנים מדגישים כי הציווי לספור ולחלק התייחס אך ורק לשלל חי, קרי לאדם ולבהמה, ולא לרכוש דומם כמו כסף, זהב ובגדים. הסיבה לכך היא ששמירה על שבויים ובהמות דורשת מאמץ משותף של כלל המחנה, ולכן הם נחשבים לרכוש ציבורי, בעוד שעל חפצים דוממים יכול כל לוחם לשמור בעצמו [רש"ר הירש]. הסבר נוסף הוא שהלוחמים נשאו את הרכוש הדומם על גבם וטרחו בו רבות, ולכן זכו לשמור אותו לעצמם, בעוד שהאדם והבהמה הלכו על רגליהם ודרשו פחות מאמץ פיזי [שפתי כהן].
מטרת הספירה, שנעשתה יחד עם נשיאי השבטים המוזכרים בפסוק בתור רָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה [רבנו בחיי, אבן עזרא], הייתה לחלק את השלל החי שווה בשווה בין שנים עשר אלף הלוחמים לבין שאר העם. חלוקה זו נועדה למנוע קנאה ושנאה מצד אלו שנשארו בעורף, ולהדגיש שהניצחון הושג בזכות ההשגחה האלוהית והזכות של כלל ישראל, ולא רק בכוחם של היוצאים לקרב [רלב"ג, שפתי כהן].
מתוך שלל זה נדרשו העם והלוחמים להפריש מכס לה' [קיצור בעל הטורים]. הלוחמים הפרישו חלק אחד מחמש מאות לאלעזר הכהן, כהוקרה על כך שזכותו וזכות הציץ שנשא סייעו להם לנצח [שפתי כהן], ובדומה לדיני תרומה [רלב"ג, צאינה וראינה]. שאר העם הפריש חלק אחד מחמישים ללוויים, השומרים על משכן ה' [רלב"ג, צאינה וראינה, שפתי כהן]. בנוסף, הספירה המדויקת עוררה בלוחמים את ההכרה בנס העצום שלא נפל מהם איש, מה שהוביל את המפקדים להביא את תכשיטי הזהב שמצאו ככופר נפש למשכן, בדומה למחצית השקל שנועדה לכפר ולמנוע נגף בעת ספירת העם [צרור המור].