היציאה למערכה הצבאית נגד מדין אינה רק מהלך טקטי, אלא סגירת מעגל רוחנית והכרחית לביצור חוסנו המוסרי של עם ישראל. לאחר שהמדינים ניסו להשחית את העם מבפנים בעצת בלעם, מגיעה העת לגדוע את כוחם ולעקור את שורש הטומאה שהחדירו [רש"ר הירש, בעלי ברית אברם].
השימוש בפועל וַיְדַבֵּר מבטא בדרך כלל ציווי החלטי ותקיף של מלך, אך טומן בחובו גם משמעות של קושי וכאב. קושי זה הוא כפול: מחד גיסא, כאבו של משה על מותו הקרב שתלוי בסיום מלחמה זו, ומאידך גיסא, צערו כביכול של ה' על כך שעליו לגזור מיתה על עבדו הנאמן [אור החיים].
המילה לֵּאמֹר מעוררת את שאלת הפרשנים באשר לנמעני המסר ומטרתו, ומתפרשת בכמה רבדים:
ברובד הסמוי, מילה זו מרמזת על פיוס וריצוי בין ה' למשה, כדי שמשה יקבל על עצמו את המשימה האחרונה למרות המחיר האישי הכבד [אור החיים].
ברובד הפשט, המילה באה להורות למשה להעביר את הציווי לעם ישראל. מכיוון שהציווי בפסוק הבא מנוסח בלשון יחיד ("נקום"), היה מקום לטעות ולחשוב שמשה, בהיותו גיבור חיל, נדרש לצאת למערכה לבדו. לכן הודגש שעליו לשתף את העם [אור החיים]. עם זאת, משה בחר להעביר לעם רק את הציווי לצאת למלחמה, והעלים מהם את החלק השני של נבואתו – שמיד לאחר הניצחון יגיע יומו למות. זאת, כדי לא לרפות את ידיהם ולמנוע מהם להתחמק מהיציאה לקרב מתוך צער על מנהיגם [אלשיך].
הפרשנים מוסיפים ובוחנים מדוע נבחר משה לעמוד בראש משימה זו דווקא נגד מדין. הגישה המרכזית היא שיש כאן תיקון אישי עבור משה; בחטא בעל פעור, משה גילה רפיון מסוים ולא קינא מיד לה' במעשה זמרי וכזבי, מה שאילץ את פנחס לקחת את היוזמה. כעת, מעניק לו ה' הזדמנות לתקן זאת ולפעול בקנאות אישית נגד המדינים בטרם ייאסף אל עמיו [אלשיך]. המיקוד במדין ולא במואב נובע מכך שבעוד המואביות פיתו את העם מתוך יצר של זנות גרידא, המדיניות פעלו מתוך מזימה מחושבת להכשיל את ישראל בעבודה זרה, ולכן הפגיעה שלהן בברית עם ה' הייתה חמורה ועמוקה הרבה יותר [אברבנאל]. מסיבה זו, השמדתם היא תנאי הכרחי למירוק החטא ולניקוי ישראל מאשמתם [בעלי ברית אברם].