שבי המלחמה שבים משדה הקרב לאחר ניצחון מוחץ על מדין, כשבאורח פלא אף חייל לא נפל במערכה. מתוך תחושת הודיה עמוקה על ההשגחה האלוהית ששמרה עליהם, ומתוך רצון להיטהר, מחליטים שרי הצבא להקדיש את שלל תכשיטי הזהב של נשות מדין כנדבה ספונטנית לה'.
הכתוב מכנה תרומה זו קָרְבַּן ה'. מכאן לומדים הפרשנים כי גם חפצים או כספים המוקדשים לבדק הבית ולמלאכת המשכן נחשבים כקרבן לכל דבר [תורה תמימה, רבנו בחיי, הכתב והקבלה]. עצם ההקדשה נעשית תחילה במחשבה או בדיבור, ורק לאחר מכן במעשה [רבנו בחיי, אבן עזרא], ונראה כי החיילים הקדישו את הכלים לגבוה עוד בטרם הביאו אותם בפועל [העמק דבר].
הפסוק מפרט שורה של תכשיטי נשים שנתפסו בשלל, והפרשנים מבארים את משמעותם: אֶצְעָדָה היא תכשיט או צמיד הנענד על הרגל, מלשון צעד ופסיעה [רוב הפרשנים]. וְצָמִיד הוא תכשיט הנצמד אל הזרוע או היד. טַבַּעַת נענדת על האצבע, ונקראת כך משום שטבועות בה אותיות החותם [אם למקרא]. עָגִיל הוא נזם לאוזן, שנקרא כך על שום צורתו העגולה [אבן עזרא]. התכשיט האחרון, וְכוּמָז, מתואר על ידי רוב הפרשנים כתכשיט אינטימי בצורת דפוס של בית הרחם, או דפוס של דדי האישה [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה], ויש המפרשים את המילה מלשון מחיכה ולחיצה [נתינה לגר].
פירוט התכשיטים אינו מקרי. התורה מונה יחד תכשיטים גלויים וחיצוניים לצד תכשיטים פנימיים ומוצנעים כמו הכומז, כדי ללמד שכל המסתכל באצבע קטנה של אישה לשם תאווה, כאילו מסתכל במקומות המוצנעים ביותר [תורה תמימה]. הענקת התכשיטים הללו נועדה גם להרחיק מקרב מחנה ישראל כל זכר לנשות מדין [רש"ר הירש]. עולה השאלה כיצד הסכים משה לקבל תכשיט בעל אופי מיני מובהק כמו הכומז לתוך מלאכת הקודש, בעוד שבעבר סירב לקבל את מראות הנשים. ההסבר לכך הוא שהכומז הותך ועורבב עם כלי זהב אחרים, כך שצורתו המקורית לא נשמרה, ולכן לא הייתה מניעה לקבלו [ריב"א]. בנוסף, מכיוון שתכשיטים אלו עלולים לעורר הרהורי עבירה, הם דומים ל"אתנן זונה" הפסול למזבח, ולכן נדרשה הסכמה מיוחדת של משה לקבלם [העמק דבר].
מטרת הבאת הקרבן מנוסחת במילים לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ. הפרשנים דנים בארוכה מדוע הוצרכו החיילים לכפרה, שהרי איש מהם לא חטא בפועל בעבירה. הגישה המרכזית היא שהכפרה נדרשה על חטא שבלב. אף שהחיילים ניצלו מעבירה מעשית, הם לא ניצלו מ"הרהור הלב" – הם זנו את עיניהם והביטו בנשות מדין מתוך תאווה [רש"י, תורה תמימה, דעת זקנים, פני דוד].
סביב קביעה זו מתעוררת תמיהה: הרי במלחמה מתירה התורה לקחת אישה שבויה ("יפת תואר"), ואם כן, מדוע הרהור כזה נחשב לחטא הדורש כפרה?
יש המסבירים כי ההיתר לקחת שבויה כלל לא חל במלחמה זו, משום שהיא הותרה רק לאחר שישראל נכנסו לארץ ישראל וכבשו אותה [שפתי חכמים, חזקוני, פענח רזא]. אחרים טוענים כי מלחמת מדין הייתה מלחמת נקמה ייחודית על חטא הזנות של בעל פעור, ולכן במקרה זה נאסר עליהם לחלוטין לקחת נשים [פענח רזא, פני דוד]. דעה נוספת גורסת שההיתר מוגבל לפעם אחת או לאישה אחת בלבד, וכל חריגה מכך, ואפילו הרהור מעבר למותר, נחשבת לאיסור [דעת זקנים, דברי דוד]. מנגד, יש הסבורים שגם אם הדבר הותר מבחינה משפטית, ראוי לאדם להרחיק את עצמו מכך, ולכן נדרשה כפרה על עצם המשיכה [שפתי חכמים].
מעבר לכפרה על הרהורי עבירה, יש הסבורים שהקרבן נועד לכפר על כך שהחיילים לא מיחו בחוטאים המקוריים בחטא בעל פעור [ספורנו]. גישה אחרת קושרת את הכפרה לעצם ספירת החיילים לאחר המלחמה. בדומה למצוות מחצית השקל, מטרת התרומה הייתה למנוע מגפה שעלולה לפרוץ בעקבות מניית אנשים [חזקוני, מלבי"ם].
השימוש במילה "נפשותינו" מדגיש כי הנפש היא ישות נפרדת מהגוף, ובה תלויים החובה, הזכות והצורך בכפרה [אם למקרא]. העובדה שהחטא המדובר הוא במחשבה בלבד, מסבירה מדוע נאמר שהקרבן מובא לִפְנֵי ה' – שכן רק ה' יודע את תעלומות הלב ובוחן את המחשבות הפנימיות ביותר של האדם, בניגוד למעשים הגלויים לעין כול [חומת אנך, מלבי"ם].