תארו לעצמכם שקיבלתם משימה חשובה מאוד, אבל אתם יודעים שמיד כשתסיימו אותה, תצטרכו להיפרד ולעזוב את התפקיד שלכם. האם הייתם מנסים לעשות את המשימה לאט לאט כדי להרוויח עוד קצת זמן? זה בדיוק המצב של משה רבנו. ה' מטיל עליו את המשימה האחרונה שלו כמנהיג. ה' אומר למשה נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כלומר לצאת למלחמה כדי לתקן את הנזק הרוחני הגדול שהמדיינים גרמו לעם ישראל. למרות שהציווי נאמר למשה, הוא לא יוצא להילחם בעצמו. למה? מפני שמשה גדל במדיין כשהיה צעיר, ויש כלל חשוב שאומר שאסור לזרוק אבן לתוך באר ששתינו ממנה מים. משה מלמד אותנו שצריך להכיר תודה למקום שעזר לנו, ולכן לא ראוי שהוא יילחם בהם בעצמו.
אבל למה ה' מבקש להילחם דווקא מֵאֵת הַמִּדְיָנִים ולא בעם מואב, שגם הם ניסו להזיק לישראל? הסיבה היא שהמואבים פעלו מתוך פחד טבעי שעם ישראל יכבוש את הארץ שלהם. לעומת זאת, המדיינים התערבו במריבה שבכלל לא קשורה אליהם, רק מתוך שנאה, ולכן להם לא מגיע שיוותרו להם.
כשה' מדבר עם משה הוא קורא למלחמה הזו הנקמה של בני ישראל, אבל כשמשה מדבר עם העם הוא משנה קצת וקורא לה הנקמה של ה'. משה ידע שהעם אוהב אותו מאוד. הוא חשש שאם הם ידעו שרק אַחַר, כלומר אחר כך, בסיום המלחמה, הוא תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ שזה אומר להיפטר מן העולם, הם יסרבו לצאת להילחם רק כדי להאריך את החיים שלו. לכן משה אמר להם שזו מלחמה על הכבוד של ה', כי כשמדובר על כבוד שמיים אסור לוותר או להתעכב. הסיפור הזה מראה לנו כמה משה רבנו היה מנהיג ענק. למרות שידע שהמלחמה הזו תקרב את סוף חייו, הוא לא חיכה אפילו רגע אחד, אלא הזדרז לקיים את הציווי של ה' בשמחה ובמסירות.