תארו לעצמכם שהייתם מקבלים משימה חשובה מאוד, אבל הייתם יודעים שברגע שתסיימו אותה תצטרכו להיפרד מכולם. איך הייתם מרגישים? זה בדיוק מה שקרה למשה רבנו. ה' ציווה עליו לצאת למלחמה נגד מדין, ומשה ידע שמיד אחרי המלחמה הזו הוא ימות. למרות זאת, הוא לא חיכה אפילו רגע אחד. הוא פעל מיד ובשמחה כדי לקיים את הציווי של ה'. עם ישראל, לעומת זאת, מאוד אהב את משה ולא רצה שהוא ימות, ולכן היה להם קשה לצאת לקרב.
משה פונה אל העם ואומר להם הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם. המילה הֵחָלְצוּ אומרת להם להתכונן, להצטייד בכלי נשק ולעזוב את החיים הרגילים שלהם לטובת המשימה. אבל משה לא מבקש סתם חיילים, הוא מבקש אֲנָשִׁים. כשהתורה משתמשת במילה הזו כאן, הכוונה היא לאנשים מיוחדים, צדיקים ויראי ה'.
למה היה צריך דווקא צדיקים? כי המלחמה במדין לא הייתה מלחמה רגילה על שטחים. המדיינים ניסו לפגוע בעם ישראל מבפנים, ולגרום להם לחטוא ולהתנהג בצורה רעה. לכן, החיילים שהלכו להילחם בהם היו חייבים להיות אנשים טהורים לגמרי, שלא עשו שום חטא. משה רצה שמי שיודע שהוא כזה, יתנדב מעצמו למשימה.
משה אומר להם וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן, כלומר שהם צריכים להיות מעל המדיינים, לא רק בכוח אלא גם בהתנהגות הטובה שלהם. הם צריכים להישאר קדושים ולא להידבק במעשים הרעים של מדין.
בסוף, משה מסביר שהמטרה היא לָתֵת נִקְמַת ה'. ה' בכלל אמר למשה שזו צריכה להיות הנקמה של עם ישראל, אז למה משה קורא לזה נקמת ה'? משה רצה ללמד אותנו כלל חשוב: מי שפוגע בעם ישראל, כאילו פוגע בה' בעצמו. אומות העולם שונאות את ישראל בגלל התורה והמצוות, והמדיינים רצו להרוס את האמונה של העם. לכן משה אמר לחיילים שהם לא יוצאים למלחמה מתוך כעס אישי, אלא כדי להגן על הכבוד של ה' ולתקן את העולם מהמעשים הרעים של מדין.