תארו לעצמכם מצב שבו צריך לצאת למשימה חשובה מאוד, אבל המנהיג שלכם לא יכול להוביל אותה בעצמו. בני ישראל עמדו לצאת למלחמה מיוחדת נגד מדין, מלחמה שנועדה להגן על הרוחניות של העם. משה רבנו לא יצא בעצמו למלחמה הזו. למה? מפני שכאשר משה היה צעיר, הוא ברח למדין ושם עזרו לו ונתנו לו מקום לגור. משה פעל לפי כלל חשוב שמלמד אותנו להכיר תודה: אם שתית מים מבאר, אל תזרוק לתוכה אבן. לכן הוא שלח את החיילים במקומו.
כדי להרכיב את הצבא, משה לקח רק אֶלֶף לַמַּטֶּה, כלומר קבוצה קטנה של אלף לוחמים מכל שבט. מול צבא עצום וערים מוגנות, זה נשמע ממש מעט. הסיבה לכך היא שלמלחמה הזו נבחרו אך ורק אנשים צדיקים לגמרי. בנוסף, צבא קטן כזה הראה לכולם שהניצחון לא יגיע בזכות כוח רגיל, אלא בזכות נס גדול מה'.
התורה מספרת שמשה שלח למלחמה אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס. פנחס נבחר להנהיג את החיילים מפני שהוא היה זה שהתחיל לעצור את המעשים הרעים של המדיינים עוד קודם לכן. מי שמתחיל במצווה, הכי מתאים שהוא גם יסיים אותה. פנחס היה כל כך צדיק וחשוב, שהוא נחשב שקול וחזק מבחינה רוחנית כמו כל הצבא גם יחד.
פנחס לא יצא לקרב רק עם כלי נשק רגילים, אלא לקח איתו את וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ. הכלים המיוחדים האלה היו ארון הברית וציץ הזהב הקדוש. יחד איתם הוא לקח גם את וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה. החצוצרות האלה לא נועדו רק כדי לסמן לחיילים מתי להתקדם או לעצור, אלא המטרה העיקרית שלהן הייתה לעורר את העם לתפילה ולבקש את העזרה של ה' במהלך הקרב.
התורה מציינת שכל הדברים החשובים האלה היו בְּיָדוֹ. ברור שאדם אחד לא יכול להחזיק פיזית בשתי ידיים גם את ארון הברית, גם את הציץ וגם את החצוצרות. לכן הכוונה היא שהכלים הקדושים האלה היו תחת האחריות שלו ובהשגחתו המלאה לאורך כל הדרך.