תארו לעצמכם שאתם צריכים לארוז חפצים יקרים וחשובים מאוד לקראת מסע ארוך במדבר. איך הייתם שומרים עליהם? ככה בדיוק עשו בני ישראל כשהתכוננו למסע עם אוהל המשכן. הם עטפו בקפדנות ובזהירות כל כלי קודש, החל מהארון והמנורה ועד לכלים הקטנים כמו סכינים, כפות וקערות.
כשהגיעו אל מזבח הזהב, הם עטפו אותו בבגד תכלת ומעל שמו מכסה מיוחד עשוי עור תחש. המזבח הזה קיבל יחס מיוחד ועמד בפני עצמו, בנפרד משאר הכלים. העמידה הזו לבד מזכירה לנו את הכהן הגדול, שהוא כל כך מיוחד וקדוש עד שהוא יכול לעשות את עבודתו לבדו, בלי שיהיו סביבו כהנים רגילים שיעזרו לו.
השלב האחרון בהכנת המזבח למסע מתואר במילים ושמו את בדיו. הבדים הם מוטות העץ הארוכים שבעזרתם סחבו את המזבח. המשמעות היא שהם סידרו והתאימו את המוטות בתוך הטבעות שלהם, כדי שהמזבח יהיה מונח היטב ומוכן לגמרי לנשיאה בטוחה על הכתפיים לאורך כל הדרך.