גבולות הקדושה דורשים יראת כבוד עמוקה וזהירות מרבית. גם כאשר אוהל מועד מפורק לקראת מסע, כליו שומרים על קדושתם העוצמתית ומהווים סכנה למי שניגש אליהם שלא כדין. הלוויים, שתפקידם לשאת את כלי המשכן, מקבלים אזהרה חמורה לגבי התנהגותם ברגעי המעבר הללו. אזהרה זו מוכיחה כי השראת השכינה במשכן היא מציאות ממשית ופעילה, ולא רק סמל [אם למקרא].
המוקד הפרשני של הפסוק נעוץ בהבנת המילה כְּבַלַּע. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [אונקלוס, רש"י, שפתי חכמים ורש"ר הירש] מסבירה כי משמעות המילה היא כיסוי והסתרה, כמו דבר הנבלע בתוך גוף אחר. לפי פירוש זה, חל איסור על הלוויים לִרְאוֹת את כלי הקודש בשעה שהכוהנים מכניסים אותם לתוך נרתיקיהם ומכסים אותם.
לעומת זאת, פרשנים אחרים [אבן עזרא, רשב"ם, חזקוני ורבנו בחיי] מפרשים את המילה מלשון סתירה, פירוק והרס. לשיטתם, האזהרה מתייחסת לרגע שבו מפרקים את מבנה המשכן ומסירים את הפרוכת המבדילה. ברגע זה, ארון הברית נגלה, והלוויים מוזהרים שלא להביט בו עד שיכוסה מחדש, שכן ראיית כבוד ה' הגלוי גוררת עונש מוות.
כיוון פרשני שלישי מתמקד בממד הזמן [שד"ל, העמק דבר והכתב והקבלה]. הם מפרשים את המילה כתיאור של הרף עין, כמו עפעף שיורד ומכסה את העין, או כפעולת אכילה חפוזה שבה האדם בולע את מזונו ללא לְעִיסָה. משמעות הפסוק לפי דרך זו היא שאסור ללוויים להביט בקודש אפילו לרגע קט.
מדוע קיימת סכנה כה גדולה בראייה? יש המסבירים [ספורנו וביאור שטיינזלץ] כי מטרת האזהרה היא למנוע מהלוויים להציץ מתוך סקרנות כדי להשביע את עיניהם, או לנהוג בקלות ראש ולמהר לגשת אל הכלים בטרם יסיימו הכוהנים את עבודת הכיסוי.
על דרך הסוד [רמב"ן, רבנו בחיי, רקנאטי ושפתי כהן], הראייה נאסרה משום שברגע הסרת הפרוכת, כבוד ה' מתעלה, נבלע וחוזר למקומו העליון בחביון עוזו. הלוויים, המייצגים את מידת הדין, אינם יכולים לחזות בתהליך זה של הסתלקות הכבוד, ולכן רק הכוהנים, המייצגים את מידת הרחמים, רשאים לעסוק בכיסוי הכלים.
מעבר לפשוטו של מקרא, חז"ל [הובא ברמב"ן, תורה תמימה, מיני תרגומא ונתינה לגר] לומדים מפסוק זה אזהרה הלכתית חמורה לגונב כלי שרת מן המקדש. בדרשה זו, המילה כְּבַלַּע מתפרשת מלשון העלמה והחבאה של גניבה. אדם הגונב ומחביא כלי קודש מתחייב מיתה בידי שמים, וקנאים רשאים לפגוע בו.