הכנת מזבח העולה למסעות בני ישראל במדבר דרשה טיפול מיוחד. הפרשנים מסכימים כי המילה הַמִּזְבֵּחַ מתייחסת כאן למזבח הנחושת החיצון, שכן הטיפול במזבח הזהב הפנימי תואר כבר קודם לכן [רש"י, מזרחי וגור אריה].
באשר למשמעות המילה וְדִשְּׁנוּ, קיימות שתי גישות מרכזיות המבוססות על מחלוקת תנאים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, אבן עזרא, שטיינזלץ ומזרחי] היא שהכוונה לפעולת ניקוי והסרה של האפר השמנוני מעל המזבח. מנגד, קיימת דעה [תורה תמימה ומלבי"ם בשם רבי יהודה] הסבורה כי מצוות "אש תמיד" נהגה גם בזמן המסעות, ולכן פירוש המילה הוא דווקא הוספת חומרים דשנים כדי לקיים ולשמר את האש בדרך.
מחלוקת זו מובילה לשאלה כיצד נפרש את המשך הפסוק: וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן – צמר הצבוע באדום-סגול [שטיינזלץ]. אם האש נותרה דולקת, כיצד הבגד לא נשרף? הפרשנים [רש"י, שפתי חכמים ומזרחי] מסבירים כי היו כופים על האש כלי גדול מנחושת הנקרא "פסכתר", שעליו הונח הבגד.
האש השמימית שעל המזבח תוארה כ"רבוצה כארי". אין מדובר רק בצורה ויזואלית, אלא בנס של ממש: גם בטלטולי הדרך, האש לא קפצה והתפשטה כדרך טבעה של אש, אלא נותרה רבוצה ודבוקה למקומה בחוזקה, מה שאפשר את כיסויה הבטוח תחת כלי הנחושת [גור אריה]. צורתה הייחודית של אש זו ניכרה בבירור דווקא בשעת המסעות, משום שבימי החניה היא הייתה מעורבת באש הרגילה של עצי המערכה, ורק כשזו הוסרה לקראת המסע, התגלתה האש השמימית לבדה [שפתי חכמים ומזרחי]. על פי תפיסה סמלית, דמות הארי מבטאת את עוצמת הקדושה והחיבור האיתן שאפיינו את המשכן והבית הראשון בזכות אברהם אבינו, לעומת הבית השני שבו האש נמשלה לכלב, המעיד על קדושה ודביקות פחותות [גור אריה].
אופן פריסת הבגד היה תלוי גם במבנה המזבח בעת המסע: אם המזבח היה נוסע כשהוא מלא באדמה, הבגד נפרס מעליה, אך אם נסע כשהוא חלול, הבגד וכלי המזבח הונחו בתוך חללו [מלבי"ם].
לבסוף, בעוד שכלים אחרים במשכן כוסו בבגד תכלת, מזבח הנחושת כוסה בבֶּגֶד אַרְגָּמָן. הבחירה בארגמן, הנחשב לבגד לבוש של מלכים ועשירים, נועדה לבטא את מהותו של המזבח החיצון כמקור שממנו מגיעים שפע של ברכה, פרנסה ועשירות לעולם [העמק דבר].