הפסוק חותם את פירוט משא בני מררי, שעליהם הוטל לשאת את רכיבי השלד הכבדים של חצר המשכן, ומציג את שיטת הניהול המדויקת של חלוקת העבודה.
הפרשנים נחלקו בהבנת שיוכם של וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם הנזכרים בפסוק. גישה אחת [רש"י, מזרחי, גור אריה ושפתי חכמים] מסבירה כי היתדות והמיתרים הללו שייכים לעמודים בלבד. לפי פירוש זה, היתדות היו כעין מוטות עץ שנקשרו לשפה העליונה של קלעי החצר באמצעות מיתרים, ונתלו על גבי ווים שנקבעו בעמודים. לעומת זאת, היתדות והמיתרים התחתונים, שנועדו למנוע מהרוח להגביה את היריעות, נשארו באחריות בני גרשון שנשאו את הקלעים עצמם. מנגד, יש שחלקו על חלוקה זו והקשו מדוע שעמודים יזדקקו ליתדות, ומה ההצדקה לפצל את משא היתדות בין המשפחות [רמב"ן, הטור הארוך]. לשיטתם, בני מררי נשאו את כל היתדות והמיתרים השייכים לחצר, ואילו בני גרשון נשאו את אלו השייכים לאוהל המשכן עצמו. לחלופין, מאחר שתפקידם של בני גרשון התמקד בנשיאת אריגים בלבד, בני מררי הם שנשאו את כל היתדות, המיתרים והעצים כולם, הן של המשכן והן של החצר [רמב"ן].
לגבי המילים לְכָל כְּלֵיהֶם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם, יש שמבארים כי המיתרים נועדו לשני צרכים מעשיים: לקפל ולרכז את הכלים שבידם, וכן לסייע במלאכת ההקמה של המשכן בצורה יציבה ויפה [העמק דבר].
חלקו המרכזי של הפסוק טמון בציווי וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ. ציווי זה דורש רישום מדויק ושיוך פרטני של כל כלי לאדם הנושא אותו. רוב הפרשנים מסבירים כי ההקפדה היתרה על חלוקה שמית נובעת מכובד המשא של בני מררי, שנשאו קרשים, עמודים ואדנים כבדים במיוחד. כדי למנוע מריבות, השתמטות מעבודה או מצב שבו אדם ממתין שחברו ייקח את המשא הכבד, נרשם לכל לוי בדיוק אילו כלים עליו לשאת וכמה. חלוקה זו הבטיחה יעילות ומנעה עיכובים ביציאה למסעות [רמב"ן, הטור הארוך, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. אף שציווי זה נאמר כאן לגבי בני מררי, הוא יושם בפועל גם אצל שאר משפחות הלויים [רמב"ן]. ציווי פרטני זה אף מזכיר במהותו את ההוראה הכללית לשמור על משמרת המשכן [חזקוני].
נדבך נוסף בפירוש וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ מתייחס לכלים עצמם. כל קרש, עמוד ואדן סומן בשם או באות ייחודית, כדי להבטיח שבכל פעם שהמשכן יוקם מחדש, כל רכיב יחזור לעמוד בדיוק באותו מקום שבו עמד לראשונה [העמק דבר, מלבי"ם]. מעבר לסדר הטכני, קריאת הכלים בשמם מבטאת את החשיבות והמשמעות הרוחנית של חלקי המשכן, ומחייבת את הלויים לשמור עליהם מתוך מודעות עמוקה לקדושתם [רש"ר הירש].