תהליך הכנת כלי המשכן למסע במדבר דרש עטיפה מדוקדקת של כל כלי בקפדנות, כאשר מזבח הזהב זוכה להתייחסות ייחודית. המזבח נעטף בבגד תכלת ובמכסה מעור תחש ועומד בפני עצמו. עמידה עצמאית זו מסמלת את הכהונה הגדולה, שכן הכהן הגדול אינו זקוק בהכרח לכהנים הדיוטות שיקיפו אותו [העמק דבר]. הוראה זו מצטרפת למערכת הכללית של כיסוי הקודש, הכוללת את הארון, השולחן, המנורה, המזבחות וכל כלי השרת הנלווים אליהם, כדוגמת סכינים, כפות וקערות [אבן עזרא].
מבחינה לשונית, הפועל יִפְרְשׂוּ נקרא בניקוד פתח [מנחת שי].
באשר לשלב האחרון של ההכנה, נאמר וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו. יש המפרשים פעולה זו כהשחלה פיזית של מוטות הנשיאה אל תוך טבעות המזבח לקראת המסע [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש הסבורים כי המונח אינו מתאר הכנסה מחדש של המוטות, אלא משמש לשון של תיקון וסידור. גישה זו נשענת על ההשוואה לארון הברית, שגם לגביו נאמר "ושמו", אף על פי שהציווי המפורש קובע שמוטות הארון "לא יסורו ממנו". מכאן שמשמעות הפעולה היא סידור והתאמת המוטות שכבר נמצאים במקומם, כדי להכינם כראוי לנשיאה [הדר זקנים].