מניינם של משפחות הלוי לעבודת המשכן מציב קושי בולט: גרשון הוא הבכור, אך הציווי למנותו מופיע רק לאחר מניינם של בני קהת. רוב הפרשנים מסכימים כי הקדמת קהת נובעת מקדושת עבודתם. בני קהת נשאו על כתפיהם את כלי הקודש המרכזיים – הארון, השולחן, המנורה והמזבחות, בעוד שבני גרשון הופקדו על נשיאת יריעות המשכן בעגלות [בכור שור, חזקוני, דעת זקנים].
שינוי סדר זה נועד ללמד את העם לקרוא כבוד לתורה וללומדיה. אילו היה משא הארון נמסר לגרשון, ניתן היה לחשוב שהדבר נובע מזכות הבכורה שלו. מסירת הארון לקהת והקדמתו במניין ממחישה כי מעלת החכמה והתורה גדולה ממעלת הבכורה, ואף ממעלת הכהונה והמלכות העוברות בירושה, שכן "כתר תורה מופקר לכל" [כלי יקר, פני דוד, צרור המור]. מתוך כבוד לארון, בני קהת אף נהגו ללכת יחפים ופניהם מופנות תמיד אל הקודש, ואחוריהם אל הדרך [צרור המור].
הפועל נָשֹׂא מפורש על ידי המדקדקים כשם הפועל (מקור) המשמש כציווי, בדומה למילים "זכור" או "שמור", ומשמעותו המעשית היא "שא" או "ספור" [אבן עזרא, הכתב והקבלה, אבי עזר]. אולם, הבחירה במילה המבטאת "נשיאות ראש" והתרוממות אינה מקרית. ביטוי זה מופיע לגבי בני קהת בשל קדושת משאם, ולגבי בני גרשון בשל בכורתם, אך אינו מופיע במניינם של בני מררי שעבודתם נחשבה לפחותה יותר [טור הארוך, כלי יקר]. השימוש בלשון זו נועד להדגיש בפני בני גרשון כי גם תפקידם, הגם שאינו נשיאת הארון, מהווה התנשאות ומעלה, ובל יחשבו עצמם כנושאי סבל פשוטים [שפתי כהן, מלבי"ם].
התוספת גַּם הֵם באה לענות על מספר תהיות אפשריות. ראשית, מאחר שבמניין הקודם (מגיל חודש ומעלה) נמנה גרשון ראשון כראוי לבכור, עלול היה משה לחשוב שכעת, משהוקדם קהת, בני גרשון לא יימנו כלל או שמעמדם נגרע. הכתוב מדגיש כי לא מדובר בהנמכת קומתם, אלא עליו למנות "גם אותם" בכבוד הראוי להם [רש"ר הירש, רא"ש, פענח רזא]. שנית, הביטוי מורה למשה להחיל על בני גרשון את אותם הכללים שחלו על קהת: למנות רק את אלו שהגיעו לכלל עבודה, מגיל שלושים עד חמישים [רש"י, גור אריה]. טווח גילים זה נבחר בקפידה, שכן זהו שיא כוחו הקולי של האדם, והלויים נדרשו לשורר בעת העבודה כדי לעורר שמחה, שהרי השמחה היא שלמות העבודה [רבנו בחיי]. גישה נוספת מציעה כי משה עשוי היה לחשוב שרק בני קהת יימנו מגיל שלושים בשל הקושי הפיזי שבנשיאה בכתף, ואילו בני גרשון יימנו מגיל עשרים כיוצאי צבא רגילים. הכתוב משווה ביניהם ואומר גַּם הֵם כדי למנוע קנאה ותחושת זלזול בין האחים [טור הארוך, יריעות שלמה].
בניגוד למקובל במקומות אחרים, כאן מקדים הכתוב את המילים לְבֵית אֲבֹתָם למילה לְמִשְׁפְּחֹתָם. שינוי זה מדגיש שעיקר ייחוסם ומעלתם של בני גרשון במניין זה נובע מ"בית אביהם" – כלומר, מעצם היותו של גרשון הבכור לאביו [צרור המור, כלי יקר, העמק דבר]. במישור הסוד, מילים אלו רומזות לתפקידם של ישראל לברר ולהעלות חזרה את ניצוצות הקדושה שגורשו ונפלו, ולהשיבם ל"בית אבותם" ולשורשם העליון [אדרת אליהו].
חלוקת התפקידים בין קהת לגרשון מקבלת משמעות רעיונית עמוקה בתורת החסידות. השם "גרשון" נגזר מגירוש, ומסמל את סילוק הרע והרחקתו, בעוד "קהת" מלשון קהילה ואסיפה, מסמל את איסוף הטוב. כשם שגרשון נולד לפני קהת, כך בעבודת הנפש יש להקדים את ה"סור מרע" ל"עשה טוב". עם זאת, המטרה העיקרית והתכלית היא עשיית הטוב, ולכן קהת נמנה ראשון בעבודת הקודש [חומש קה"ת].
הבדל מהותי זה בין העבודות הוא גם הסיבה לכך שפרשת מניינם של הלויים פוצלה בין שתי פרשות השבוע: בני קהת נמנו בסוף פרשת במדבר, ואילו הציווי על בני גרשון פותח את פרשת נשא. ההפסקה נועדה להורות על ההבדל העצום שבין דרגות הקדושה של עבודתם, וכן כדי להציב את גרשון הבכור בראש פרשה בפני עצמה, כפיצוי וכבוד על כך שנדחה מפני קהת [ברכת אשר על התורה].