מערך העבודה של הלוויים סביב המשכן דרש ארגון קפדני, היררכיה ברורה ואחריות אישית. חלוקת התפקידים לא הייתה רק עניין טכני של סחיבת משאות, אלא עבודת קודש שדרשה פיקוח ושמירה מעולה.
הכתוב פותח בהצהרה כי עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תתנהל עבודת בני גרשון, אך הפרשנים נחלקו בשאלת זהות המפקח בפועל. הגישה המרכזית, המובאת בדברי [רש"י], היא שהאחריות המעשית הוטלה על איתמר בן אהרון בלבד. אף שהפסוק נוקט בלשון רבים ("ובניו"), אין בכך סתירה, שכן במקרא לעיתים לשון רבים מתייחסת לאדם יחיד [שפתי חכמים, מזרחי]. אזכור אהרון ובניו נועד להדגיש שאיתמר פועל כשליחם ומכוח סמכותם של אהרון ואלעזר הגדולים ממנו [משכיל לדוד]. הסבר רעיוני לכך מציע [גור אריה], המבאר כי עבודת בני קהת הייתה המקודשת ביותר ולכן הופקדה בידי אלעזר, ואילו עבודת בני מררי הופקדה בידי איתמר. בני גרשון נמצאים במדרגת ביניים, ולכן התורה מייחסת את הפיקוח עליהם לכלל "אהרון ובניו". עם זאת, מכיוון שמעלים בקודש ואין מורידים, אלעזר לא יכול היה לרדת מפיקוח על בני קהת לפיקוח על בני גרשון, ולכן התפקיד המעשי נותר בידיו של איתמר.
מנגד, [רמב"ן] ובעקבותיו [הטור הארוך] חולקים על גישה זו וטוענים כי אהרון וכל בניו היו מעורבים באופן פעיל. לפי פירושם, אהרון ובניו הם אלו שחילקו את התפקידים השונים לבני גרשון – מי יהיה שוער, מי משורר ומי יישא יריעות מסוימות – ובלעדי פקודתם לא פורק ולא נטען שום משא. בעוד שאלעזר היה הממונה העליון, איתמר שימש כמעין גזבר האחראי על הציוד.
הכתוב מחלק את תפקיד הלוויים לשניים: לְכָל מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם. חלוקה זו מצביעה על זמנים שונים בעבודתם; מַשָּׂאָם מתייחס לתפקידם בעת המסע בדרך, ואילו עֲבֹדָתָם מתייחסת לתפקידם בעת החניה והקמת המשכן [ספורנו, הכתב והקבלה]. בשונה מבני קהת, שקיבלו משימות משתנות בכל מסע, לבני גרשון הייתה חזקה קבועה על תפקידיהם שעברו בירושה, והם מונו אליהם באופן תמידי [מלבי"ם].
בסיום הפסוק מופיעה ההוראה וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָם. המילה וּפְקַדְתֶּם משמעותה נתינת דין וחשבון. הלוויים נחשבו לשומרים שנדרשו למסור ספירה מדויקת של כל הציוד שעליו הופקדו [שד"ל]. משה רבנו היה נוכח בעת חלוקת התפקידים הראשונית, אך ביום-יום איתמר היה זה שקיבל לידיו בחזרה את הכלים בכל חניה, כדי לוודא שדבר לא חסר [רמב"ן, הטור הארוך].
הדגש על המילה בְּמִשְׁמֶרֶת בא ללמד שהלוויים אינם סבלים טכניים בלבד, אלא נושאי משרה הדורשת תבונה, מודעות ואחריות אישית לארגון ושמירת הכלים [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ], תוך הקפדה יתרה לבצע את המשא בדיוק כפי שציוו אהרון ובניו [העמק דבר]. סיבה נוספת לכך שהציווי על המשמרת מופיע אצל בני גרשון ולא אצל בני קהת, היא שמשאם של בני גרשון היה גלוי ונראה לעין, בעוד שהכלים הקדושים של בני קהת כוסו היטב על ידי הכוהנים טרם בואם של הלוויים לשאתם [חזקוני].