לאחר מות נדב ואביהו, עברה ההנהגה הרוחנית והמעשית של עבודת הלויים במשכן לידי אלעזר, בנו הנותר והגדול של אהרן הכהן. מתוקף מעמדו כסגן הכהנים, הופקדה בידיו האחריות העליונה על החומרים המקודשים ביותר ועל ניהול מסע כלי הקודש.
המילה וּפְקֻדַּת נגזרת מלשון פקידות, מינוי ואחריות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. החלק הראשון של הפסוק מפרט את ארבעת החומרים שעליהם הופקד אלעזר באופן אישי: שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. חומרים אלו נמסרו לאחריותו הבלעדית בשל קדושתם היתרה ומעלתם הגבוהה [שפתי כהן, אם למקרא]. בנוסף, מאחר שחומרים אלו הולכים ומתמעטים בשימוש יומיומי, נדרשה השגחה קפדנית של אדם במעמדו של אלעזר, כדי לוודא שלא ייגנבו או ישמשו למטרות חול [שד"ל].
הפרשנים חלוקים בשאלה המעשית כיצד הועברו חומרים אלו במהלך מסעות בני ישראל במדבר. גישה אחת, הנשענת על כך שהפסוק נוקט במילה "פקודת" ולא במילה "משא", גורסת כי אלעזר לא נשא את הדברים בעצמו. תפקידו היה לשמש כקצין הממונה על החומרים, לבחור אנשים זריזים וחסידים מקרב בני קהת, ולמסור בידם את המשא [רמב"ן, ספורנו, אבן עזרא, הטור הארוך, רלב"ג].
לעומת זאת, מסורת מרכזית המבוססת על התלמוד הירושלמי קובעת כי אלעזר נשא את כל החומרים הללו בעצמו. חכמים מתארים כיצד החזיק את שמן המאור בימינו, את קטורת הסמים בשמאלו, את מנחת התמיד תלה על זרועו, ואת שמן המשחה נשא בצלוחית קטנה שהייתה קשורה לחגורתו. הפרשנים מדגישים כי מדובר היה במשא כבד מנשוא, שכן הקטורת שקלה מאות מנים והשמן הכיל עשרות ליטרים, ונשיאתם על ידי אדם אחד דרשה כוח פיזי עצום, כדוגמת כוחם של יעקב ומשה, או שהדבר נעשה בדרך נס [רמב"ן, רבנו בחיי, תורה תמימה, צאינה וראינה, שפתי כהן, משכיל לדוד].
גישת ביניים מחלקת בין החומרים השונים. לפי דעה זו, אלעזר אכן נשא בעצמו את השמנים ואת הקטורת, משום שאלו דרשו הכנה מורכבת מראש. אולם לגבי וּמִנְחַת הַתָּמִיד, העשויה מסולת, הוא לא נשא אותה בפועל בעת המסע. הסיבה לכך היא שאם הסולת הייתה מתקדשת בכלי שרת לפני הנסיעה, היא הייתה נפסלת ברגע שהייתה יוצאת מחוץ למחנה. לכן, לגבי המנחה, תפקידו של אלעזר היה רק לצוות, לזרז ולהקריב אותה מיד עם חניית המחנה [רש"י, ריב"א, שפתי חכמים, מזרחי, ברטנורא, גור אריה].
חלקו השני של הפסוק, פְּקֻדַּת כָּל הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ, מרחיב את סמכותו של אלעזר מעבר לארבעת החומרים. הוא שימש כממונה העליון (אמרכל) על כל מערך הנשיאה של כלי הקודש, והיה אחראי לצוות על בני קהת כיצד להקים, להוריד ולשאת את הכלים [רש"י, ספורנו, רמב"ן, הטור הארוך]. סמכות זו יוחדה למשא בני קהת בלבד, בעוד שמשא שאר הלוויים (בני גרשון ומררי) נוהל על ידי אחיו, איתמר [רש"י, רמב"ן].
במבט רעיוני, הפסוק בנוי כך שחלקו השני מסביר את חלקו הראשון: עצם הפקדתו של אלעזר על השמן, הקטורת והמנחה – המסמלים את ההארה הרוחנית, ההתמסרות לה' ועבודת הקורבנות התמידית – היא שהפכה אותו לאחראי על מהותו של המשכן כולו. הכלים עצמם מקבלים את משמעותם רק דרך החומרים והעבודות שיוצקים בהם חיים, ועל אלו בדיוק הופקד אלעזר [רש"ר הירש].
מבחינה דקדוקית, מעירים הפרשנים כי במילה בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו, האות בי"ת מנוקדת בשווא ולא בפתח [חזקוני, מנחת שי].