קרה לכם פעם שהייתם בטיול ארוך והתחשק לכם לקנות איזה משהו קטן וטעים בדרך, למרות שהיו לכם כריכים מצוינים מהבית? כשמשה רבנו שולח שליחים למלך סיחון ומבקש לעבור בארץ שלו, הוא אומר לו: אנחנו רק רוצים לעבור ולקנות מכם אוכל ומים בדרך, ממש כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו... וְהַמּוֹאָבִים. אבל רגע, הרי אנחנו יודעים שהעמים האלה בכלל לא הסכימו שעם ישראל יעבור להם בתוך המדינה! אז למה משה מתכוון? משה מסביר לסיחון שההשוואה לעמים האלה היא רק לגבי מכירת המזון. בני עשו ומואב הסכימו למכור לישראל אוכל ושתייה בכסף כשהם חנו קרוב לגבול שלהם.
האמת היא שעם ישראל בכלל לא היה חייב את האוכל הזה, כי הרי היה להם את המן שירד מהשמיים ואת הבאר של מרים שנתנה להם מים. הם קנו את האוכל רק כדי לגוון קצת את הארוחות שלהם. אז אם הם הסכימו למכור, למה התורה כועסת על המואבים אחר כך? כי יש הבדל גדול בין למכור משהו בכסף, לבין לקבל אורחים יפה. המואבים אמנם מכרו אוכל, אבל הם לא יצאו לקראת עם ישראל בשמחה ולא הציעו להם מים ומזון בחינם וברוחב לב כמו שמארחים אמיתיים עושים לאנשים שעייפים מהדרך.
בסוף הבקשה, משה מרגיע את סיחון ומבטיח לו שזה רק מצב זמני עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן. כלומר, אנחנו לא מתכוונים להישאר לגור בארץ שלך, אנחנו רק עוברים בדרך כדי לחצות את נהר הירדן ולהיכנס אל הארץ שה' הבטיח לנו.