אסתר, פרק ט׳, פסוק כ״ה

כאשר אסתר המלכה, ששמה הושמט מטעמי כבוד וזהירות דיפלומטית, או לחלופין איגרות המזימה של המן, נגלו וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, הוא הגיב כמי שהופתע מניצול סמכותו לרעה. הכתוב מנוסח כך כדי להסתיר את הסכמתו המקורית של המלך לגזרת ההשמדה, תוך שהוא מצווה במו פיו להוציא איגרות הפוכות, לתעד זאת בכתובים, או לקיים את הבטחת ה' בתורה למחות את עמלק, ובכך הוא אָמַר עִם הַסֵּפֶר. כעונש של מידה כנגד מידה על כוונת המן לעקור את ישראל משורשם, נקבע כי יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה עַל רֹאשׁוֹ, כלומר על שורשו שלו. משום כך נגזר כי וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו, כדי להכחיד את זרעו לחלוטין בדיוק כפי שזמם לעשות ליהודים.