תארו לעצמכם שאתם צריכים לשכנע אנשים עייפים מאוד בבשורה משמחת וגדולה. זה לא תמיד קל, נכון? בני ישראל היו עבדים במצרים ועבדו קשה מאוד. ה' ידע שכדי שהם יאמינו למשה שהוא בא להציל אותם, צריך לבנות את האמון שלהם בהדרגה. לכן, ה' מצייד את משה בכמה הוכחות, כלומר אותות.
כשה' אומר למשה וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו, הרי ה' יודע את העתיד, אז למה הוא אומר "אם"? ה' בעצם עונה לחששות של משה ומרגיע אותו. הוא מסביר לו שיכול להיות שחלק מהאנשים לא ישתכנעו מיד מההוכחה הראשונה, ולכן צריך להכין עוד אחת. ה' ממשיך ואומר שאם הם לא יקשיבו לְקֹל הָאֹת הראשון, הם יאמינו לשני. אבל האם לפלא או להוכחה יש קול שאפשר לשמוע באוזניים? התורה משתמשת כאן בשפה רגילה של בני אדם. הכוונה היא לא לקול ממשי, אלא למסר ולרמז שמסתתרים מאחורי הפלא. להקשיב לקול האות פירושו לשים לב ולהבין לעומק את המסר של ה'.
האות הראשון מדהים, אבל בגלל שבני ישראל היו חסרי סבלנות בגלל העבודה הקשה, אולי הם לא יבדקו אותו לעומק. לכן ה' נותן אות שני, שבו היד של משה חולה ומיד מבריאה. ריפוי פתאומי כזה הוא פלא עצום שמוכיח שה' שולט לגמרי בטבע, וזה יעזור גם לאנשים שקשה להם יותר להאמין. התורה קוראת לאות השני הָאֹת הָאַחֲרוֹן, למרות שאנחנו יודעים שמיד אחר כך מגיע אות שלישי. איך זה יכול להיות? בשפת התנ"ך, המילה אחרון לא תמיד אומרת שזה הסוף המוחלט, אלא משמעותה פשוט האות השני או הבא בתור. ולמה באמת צריך את האות השלישי של המים? שני האותות הראשונים היו קשורים למשה עצמו ולא איימו על המצרים. האות השלישי מראה לעם שה' יכול להכות את המצרים שהעבידו אותם, וזה מה שייתן להם את הביטחון המלא שההצלה באמת קרובה.