קריאת תגר לעגנית מופנית כלפי מנהיג גאה, הניצב בפני מותו ושקיעתו אל שאול תחתיות יחד עם שאר האומות המובסות. הפרשנים מסכימים כי הנבואה מכוונת כלפי פרעה מלך מצרים, והיא נפתחת בשאלה רטורית עוקצנית: מִמִּי נָעָמְתָּ. השורש של המילה נָעָמְתָּ מציין נעימות וחמדנות [מצודת ציון]. השאלה מטיחה בפרעה: האם אתה באמת סבור שאתה נעים, חשוב, חביב או רצוי יותר משאר הגויים והחללים שכבר נפלו? [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בעוד שפרעה מדמיין שיוכל לעמוד בגדולתו וביופיו, הנביא מזכיר לו כי המוני גויים שחשבו להתגבר ביופיים כבר ירדו ממעלתם, ואין לו כל יתרון עליהם [רד"ק].
מתוך ההבנה שאין בו עדיפות על פני האחרים, מגיעה הגזירה: רְדָה וְהָשְׁכְּבָה. פרעה מצטווה לרדת אל הקבר והבור, בדיוק כפי שירדו קודמיו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. מבחינה דקדוקית, המילה וְהָשְׁכְּבָה היא צורת מקור של בניין הופעל בתוספת האות ה"א, המשמשת כאן כלשון ציווי, שכן לפעלים סבילים אין צורת ציווי רגילה [רד"ק].
הוא נדרש לשכב בקברו אֶת עֲרֵלִים. פרשנים מבארים כי הכוונה אינה רק לערלים מבחינה פיזית, אלא לרשעי הגויים, אלו שהם "ערלי לב", לאנשים הבזויים ולחללי המלחמה שכבר מתו [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. פרעה עתיד לחלוק את גורלם ולשכב עמם יחד באותו אופן משפיל [מלבי"ם].