קינה זו מופנית אישית אל מלך מצרים, אשר עתיד לאבד את כתר מלכותו ולהפוך לממלכה שפלה. הנביא פונה אליו בשמו, פרעה, בין אם משום מעלתו האישית ובין משום שזהו תוארם הכללי של מלכי מצרים [חומת אנך]. במוקד הדברים עומד הפער האירוני שבין האופן שבו פרעה תופס את עצמו לבין המציאות, פער המומחש דרך דימויים של חיות טרף.
הוא מדמיין את עצמו כשליט יבשתי, כְּפִיר גּוֹיִם נִדְמֵיתָ, אריה צעיר וחזק הרודה בעמים כבעדרי צאן [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים נחלקו בדקויות של דימוי זה: יש הסבורים כי פרעה התגאה וחשב שיוכל לצאת מסביבתו הטבעית ולטרוף ביבשה [רש"י], בעוד אחרים מסבירים שהאריה הצעיר נוטה להישאר קרוב למאורתו ולתקוף רק את מי שמתקרב אליו, וכך גם פרעה נדמה כמי שאינו יוצא לכבוש ארצות רחוקות, אך בכל זאת מזיק לשכניו [מלבי"ם].
אולם, המציאות המשפילה שונה בתכלית: וְאַתָּה כַּתַּנִּים בַּיַּמִּים. פרעה אינו אריה, אלא זוחל מים עצום, דג גדול או תנין. דימוי זה חושף את חולשתו, שכן כוחו של התנין קיים אך ורק בתוך המים, וברגע שהוא עולה ליבשה הוא חסר אונים ומת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אף שפרעה סבר שהוא מושל בים וביבשה גם יחד [חומת אנך], הוא למעשה תלוי לחלוטין בארצו ובנהרותיו.
הנביא ממשיך ומתאר את תנועתו של התנין במים: וַתָּגַח בְּנַהֲרוֹתֶיךָ. פעולה זו מוסברת כהגחה, התפרצות ויציאה ממקום מסתור [רש"י], כמשיכה והדפה בקרן [מצודת ציון], או כהליכה וזחילה על הגחון [מלבי"ם]. הנהרות משמשים כאן משל לחיילותיו של פרעה, היוצאים לשטוף את הארץ [רד"ק]. כאשר הוא נע במים, וַתִּדְלַח מַיִם בְּרַגְלֶיךָ וַתִּרְפֹּס נַהֲרוֹתָם. מילים אלו מתארות פעולות של עכירת המים, דריסה ורמיסה של קרקעית הנהר המעלות רפש וטיט [רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון, מנחת שי]. רש"י מעיר כאן בעוקצנות כי לדג או לתנין כלל אין רגליים, אך פרעה עשה לעצמו "רגליים" כחיית הארץ כדי לעבור ולרמוס ארצות אחרות.
הנמשל לפעולות אלו מוסכם על רוב הפרשנים: מדובר במלחמותיו של פרעה, אשר פלש לעמים אחרים, השחית את ארצותיהם, משך אליו את העושר שלהם והפך אותם למס עובד. מעבר למשמעות המדינית והצבאית, יש המוצאים בתיאור עכירת המים רמז עתידי לעונשו של פרעה: כשם שבימי משה ואהרן לקה היאור במכת דם, כך גם עתה ילקו המצרים במכות הדומות לעשר המכות, ומימיהם ייעכרו שוב [חומת אנך].