הנבואה חוזה חורבן מוחלט ושממה במצרים, עד כדי כך שמקורות המים ייוותרו דוממים וצלולים לחלוטין ללא כל הפרעה.
קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת הביטוי מֵעַל מַיִם רַבִּים. הגישה הרווחת מפרשת זאת כתיאור מציאותי של נהר הנילוס, יאוריו ואגמיו, שעל גדותיהם רעו בהמות מצרים. האויב יחריב את הארץ ויקח את הבהמות, וכך הן לא יגיעו יותר לשתות ממימי הנהר [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המים כמשל לעמים ולמדינות אחרות. לפי פירוש זה, מצרים לא תוכל לעכור יותר את חייהן של אומות זרות ולא תיקח עוד מהשפע של שכנותיה [רש"י, מלבי"ם].
המילה תִדְלָחֵם משמעה רמיסה ועכירת המים, והמילה וּפַרְסוֹת מתארת את כפות רגלי הבהמות [רד"ק, מצודת ציון]. בשל השממה המוחלטת, מי הנהרות ייוותרו צלולים, שקטים ונקיים מעפר, שכן לא תהיה רֶגֶל אָדָם או בהמה שייכנסו לתוכם ויעכירו אותם מבחוץ, ואף לא תהיה הפרעה של המים מבפנים [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לגבי משך השממה, המילה עוֹד אינה מצביעה בהכרח על חורבן נצחי, אלא על תקופת זמן ארוכה מאוד [רד"ק], המוגדרת כשממה שתימשך ארבעים שנה [מלבי"ם].