נבואת החורבן נחתמת באותה נימה שבה החלה, ומקבעת את גורלה של האימפריה לכדי שיר אבל. הפרשנים מסכימים כי המילים קִינָה הִיא וְקוֹנְנוּהָ מלמדות שמהותה של נבואה זו היא קינה, וכי יש להשמיע אותה בקול נהי ומספד בבוא הזמן [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
באשר לזהות המקוננים, הביטוי בְּנוֹת הַגּוֹיִם זוכה למספר פירושים. יש המפרשים זאת כפשוטו, נשים מקרב הגויים, שכן מלאכת המספד והקינה הייתה מסורה באופן מסורתי בידי נשים [רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת מבינה את המילה "בנות" במשמעות של קהילות ועדות, בדומה לביטוי "בת ציון", כך שהכוונה היא לעמי העולם שיקוננו על המפלה [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף מציע כי הכוונה היא לתושבי הכפרים והפרברים של אותם גויים [רד"ק].
הקינה מופנית עַל־מִצְרַיִם וְעַל־כָּל־הֲמוֹנָהּ. מודגש כי קינה זו יוחדה למצרים בלבד, בשל מאפייניה הייחודיים כגון נהרותיה, ואין לקונן אותה על חורבנן של ארצות אחרות [מצודת דוד].
רובד נוסף ועמוק של הפסוק חושף תהליך הדרגתי של חורבן, המחולק לשלושה שלבים שונים הבאים לידי ביטוי במבנה הפסוק [מלבי"ם]:
בשלב הראשון, המסומל במילים קִינָה הִיא וְקוֹנְנוּהָ, מדובר על המפלה הראשונה של מצרים מחוץ לגבולות ארצם, שעליה קוננו המצרים עצמם.
בשלב השני, המתואר במילים בְּנוֹת הַגּוֹיִם תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ, האויב פולש לתוך מצרים ומפיל יחד איתה עמים רבים שבאו לעזרתה. בשלב זה, הקינה הופכת לכללית ומושמעת על ידי אומות העולם השונות.
בשלב השלישי והסופי, המרומז במילים עַל־מִצְרַיִם וְעַל־כָּל־הֲמוֹנָהּ תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ, מתרחש חורבן מוחלט של מצרים כולה עד שהיא הופכת לשממה. בשלב זה, מצרים כה חרבה עד שלא נותר איש מהמונה שיוכל לקונן, ורק העמים האחרים נותרו כדי לקונן על אובדנה המוחלט.