נבואת החורבן חוזה את מפלתה המוחלטת של מצרים, שנגזר עליה לחלוק את גורלם של עמים אחרים שהוכרעו במלחמה. המילים בְּתוֹךְ חַלְלֵי־חֶרֶב יִפֹּלוּ מלמדות שאנשי מצרים יפלו חללים יחד עם שאר הרוגי המלחמות, כאשר הכפילות הרעיונית אופיינית לסגנון המליצה הנבואי [מצודת דוד, רד"ק].
הפרשנים מסכימים כי משמעות הצירוף חֶרֶב נִתָּנָה היא שמצרים עצמה ניתנה ומסורה לידי החרב.
לגבי סוף הפסוק, מָשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל־הֲמוֹנֶיהָ, המילה מָשְׁכוּ מנוקדת בקמץ קטן ומשמשת כלשון ציווי [רד"ק, מנחת שי]. קיימות שתי גישות מרכזיות באשר למושא הגרירה: הגישה הראשונה סוברת כי הציווי מופנה אל ההורגים, שעליהם למשוך ולגרור את מצרים ואת המון עמה אל החרב [מצודת דוד], או להוריד אותם אל השאול והארץ התחתית [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת כי המילה אוֹתָהּ אינה מתייחסת למצרים אלא לחרב עצמה. לפי פירוש זה משמעות הציווי היא לשלוף ולמשוך את החרב, כאשר הכינוי "אותה" מצטרף לפעולה כדרך תחביר מקראית מוכרת [מלבי"ם].