נפילתה של מעצמה אדירה אינה אירוע מקומי בלבד, אלא זעזוע המשול להתמוטטות של מערכות הטבע עצמן, כאשר האור מפנה את מקומו לאפלה מוחלטת [שטיינזלץ]. הנביא משתמש בפעלים מובהקים של חושך כדי לתאר חורבן זה: המילה בכבותך משמעותה פעולת כיבוי, והמילה וְהִקְדַּרְתִּי מבטאת שחרות ואפלה [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק בנוי על משל מובהק. פרעה מלך מצרים מדומה לנר עצום ומאיר המסמל את גודל הצלחתו וגדולתו. מטבע הדברים, כאשר מכבים נר גדול, הוא מעלה עשן סמיך ורב. כך, כאשר ה' יכבה את שלטונו של פרעה, יעלה עשן כבד שיכסה את השמים ויחשיך את כל המאורות [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
לתיאור החשכת השמש והירח ישנם מספר רבדים. ברובד הפסיכולוגי, מדובר בהפלגה ציורית שנועדה להמחיש את עוצמת הצרה; אדם הנמצא במצוקה כה עמוקה חווה את העולם כולו כמקום חשוך ואפל [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. מעבר לכך, החושך מסמל את האבל וההשתוממות של העמים השכנים, אשר יראו את מפלת מצרים ויחרדו לגורלם שלהם מפני המשחית המתקרב אליהם [רש"י].
רובד נוסף בפירוש המשל קשור לאמונותיהם של המצרים עצמם. ארץ מצרים התאפיינה בשמים בהירים נטולי עננים ומטר, והמצרים האמינו כי כוכבם הוא מלך הכוכבים שלעולם לא יכהה. לכן, הופעת ענן המכסה את השמש היוותה עבורם סמל מובהק לדעיכה. הנביא משתמש בעולם הדימויים שלהם כדי לתאר כיצד אורם יכובה לחלוטין, סמל לאובדן כל עוזריהם ובעלי בריתם [מלבי"ם].
מנגד, ישנה גישה החורגת מדרך המשל ורואה בפסוק תיאור של השגחה אלוהית דרך מערכות השמים. על פי תפיסה זו, השמש, הירח והכוכבים מורים על גורלם של מלכי הארץ ומכוונים את הצלחתם. כאשר נגזרת כליה על שלטון פרעה, הגרמים השמימיים קודרים במובן זה שהם מפסיקים להשפיע טובה ושפע על מצרים, מה שמוביל בפועל לשקיעתה של הממלכה באפלת החורבן [אברבנאל].