הנבואה מתארת את גורלה של אומה שזרעה הרס בעולם, כשהיא יורדת אל השאול ומושלכת אל קבר אחים המוני. המילים נָתְנוּ מִשְׁכָּב לָהּ מתייחסות לאומת עילם, שזוכה למקום קבורה יחד עם שאר העמים שהוכרעו במלחמה [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים שתי זוויות למראה הקבורה המתואר במילים בְּתוֹךְ חֲלָלִים וכן סְבִיבוֹתָיו קִבְרֹתֶהָ:
הגישה המרכזית מתארת מציאות בתוך השאול, שבה עילם נקברת בחפירה עמוקה ורחבה, סמוך לקברותיהם של מלך מצרים ופרעה. הם חולקים קבר משותף עם שאר הרשעים שנהרגו בחרב [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, מוצג פירוש ציורי המתאר את שדה הקרב עצמו: העֲרֵלִים המקיפים את עילם הם למעשה חיילי רומי שלחמו בהם, וגופותיהם המוטלות זו על גבי זו על פני השדה הופכות ל"קברות" המכסים את חללי עילם [אברבנאל].
העונש מגיע בעקבות מעשיהם, כִּי־נִתַּן חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים – כלומר, על כך שהטילו אימה ושבר בעולם, ובפרט בארץ ישראל. הפרשנים קושרים זאת לפגיעה בבית המקדש, אך מצביעים על הבדל מהותי באופי החטא. בניגוד לרומאים שהחריבו את בית המקדש השני מתוך כוונת זדון, עילם לא הרעה לישראל מתוך רשעות אקטיבית, אלא רק שמעה לעצת מלשינים ומנעה את המשך בניין הבית. משום כך, הפסוק משתמש בלשון הסבילה נִתַּן ולא בלשון פעילה ("נתנו"), לרמז שהאימה ניתנה בשמם מבלי שיזמו אותה בעצמם, והם נענשים בהתאמה מדויקת לחטאם [אברבנאל].
בעקבות פשעיהם, וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר. הבושה של עילם נובעת מעצם קבורתה המבוזה יחד עם יורדי השאול, ובפרט מכך שהיא נאלצת לשכב בין חללי הערלים הנחשבים טמאים בעיניה [מלבי"ם, מצודת דוד]. כפל המילים בסוף הפסוק, בְּתוֹךְ חֲלָלִים נִתָּן, נועד להדגשה פיוטית של עומק הקבר ושל שפלות מצבם [מצודת דוד].