הנבואה מתארת את קצם הטראגי של שליטי הצפון ועמי האזור, היורדים אל שפל המדרגה ואל קבר ההמונים כשהם מופשטים מכל תפארתם הקודמת.
התואר נְסִיכֵי מציין אנשי שררה ומלוכה [מצודת ציון]. באשר לזהותם של נְסִיכֵי צָפוֹן, ישנה מחלוקת בין המפרשים: בעוד שיש המזהים אותם עם מלכי בבל [רד"ק], אחרים סבורים כי מדובר בעמי הפיניקים [ביאור שטיינזלץ]. אליהם מצטרף כָל־צִדֹנִי, מונח המתייחס לצידונים כולם, כאשר האות מ"ם הושמטה מסוף המילה [רד"ק, מצודת ציון]. ראוי לציין כי בזמן אמירת הנבואה הצידונים טרם נכבשו, והנביא חוזה כאן את שעתיד לקרות להם [ביאור שטיינזלץ].
בבוא יום פקודתם, ייפלו כל אותם שליטים במערכה, איש מהם לא ייעדר, והם ירדו אל הקבר יחד עם שאר חללי המלחמה [מצודת דוד], כאשר יש מי שמפרש כי יוכו על ידי מחנה עילם [מלבי"ם].
נפילתם מלווה בתחושת השפלה עמוקה, כפי שעולה מן המילים בְּחִתִּיתָם מִגְבוּרָתָם בּוֹשִׁים. רוב המפרשים מסבירים כי בעת שברם ומפלתם, הם יתביישו בגבורתם המפורסמת שלא עמדה להם ולא הועילה להצילם מיד החרב [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה גישה המפרשת כי הבושה נובעת מכך שברגע האמת הם הראו פחד ומורא, ולא נלחמו בגבורה כפי שהיה מצופה מהם [מלבי"ם]. מבחינה דקדוקית, המפרשים מעירים כי האות גימ"ל במילה מִגְבוּרָתָם רפה, למרות שעל פי כללי הדקדוק הייתה אמורה להיות מודגשת [רד"ק, מנחת שי].
בסופו של דבר, וַיִּשְׁכְּבוּ עֲרֵלִים – הם ימותו ברשעתם [רד"ק] כאנשים ערלי לבב [מצודת דוד]. סופם שייקברו בביזיון, בחפירה אחת המונית יחד עם חללי החרב, ויישאו את הכלימה הראויה להם יחד עם כל יורדי הבור [מצודת דוד, מלבי"ם].