גורלן של האומות שהרעו לישראל לאורך ההיסטוריה, ובפרט מחריבי בית המקדש, נחרץ לכיליון ולנפילה לתהומות השאול יחד עם שאר העמים שהוכנעו במלחמה [רד"ק, מצודת דוד]. המוקד כעת הוא במפלתה של אֱדוֹם, המובלת לשאול יחד עם מְלָכֶיהָ וְכָל־נְשִׂיאֶיהָ, קרי, נכבדיה ורמי המעלה שבה [ביאור שטיינזלץ]. יש המזהים את אדום ומנהיגיה באופן ספציפי עם האימפריה הרומית ושליטי איטליה, המייצגים את אומות הנצרות שעתידות לצאת למלחמת דת כדי לכבוש את ארץ ישראל. בשל כך, לא נאמר על אדום שהטילה את חיתתה בארץ חיים כפי שנאמר על אומות אחרות בנבואה זו, שכן עצם הגעתה לכבוש את ארץ ישראל הופכת את עובדת הטלת האימה למובנת מאליה [אברבנאל].
המילה שָׁמָּה מצביעה על מקום המלחמה או על השאול, שם שוכנת אדום בין שאר הערלים [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. ביחס למילים אֲשֶׁר־נִתְּנוּ בִגְבוּרָתָם, הפרשנים נחלקים באשר לתפקידה של הגבורה במפלתם. גישה אחת גורסת כי מדובר בהנגדה המדגישה את חוסר האונים: על אף גבורתם העצומה, כוחם לא יועיל להם והם יפלו כשאר חַלְלֵי־חָרֶב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בגבורה את הסיבה הישירה לנפילתם; אדום, הידועה כאומה של גיבורים ואנשי מלחמה, תצא להילחם שוב בעוז במלחמות העתיד, ודווקא בשל כך תמצא את מותה בקרב ותימנה עם חללי החרב [מלבי"ם, אברבנאל].
בסופו של דבר, הֵמָּה אֶת־עֲרֵלִים יִשְׁכָּבוּ וְאֶת־יֹרְדֵי בוֹר. אדום ומנהיגיה ייקברו בשאול יחד עם אומות ערלות אחרות. קבורה זו תהיה נפרדת ומבודדת, הרחק מאומות נימולות כישמעאל [מלבי"ם]. שכיבה זו עם יורדי הבור אינה רק תיאור פיזי של מוות, אלא מצב של ענישה מתמשכת; הם ישכבו יחד עם "ערלי לבב" שמתו מיתה טבעית אך עוונותיהם עדיין צרורים בעצמותיהם, והם עתידים לתת את הדין ולקבל את עונשם על הרעה אשר עשו [מצודת דוד].