במעמקי השאול, שליטה האדיר של מצרים פוגש את הלוחמים שנפלו משאר אומות העולם. המראה של אותם צבאות מובסים מספק נחמה קודרת למלך המודח, בעודו מתבונן על חורבן כוחותיו העצומים.
המילה וְנִחַם משמעותה שימצא תנחומים. מבחינה דקדוקית, הפועל מנוקד בזמן עבר, אך האות וי"ו שבראשו הופכת אותו לזמן עתיד [רד"ק, מצודת ציון]. המילה חֵילוֹ מתייחסת לצבאות עמו [מצודת ציון], והמילה הֲמוֹנֹה נכתבת עם האות ה"א בסופה, אך נקראת במסורת הקריאה כאילו נכתבה עם האות וי"ו, במשמעות של "המונו" [מנחת שי].
הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת מהות הנחמה של פרעה לנוכח מראה החללים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא פסיכולוגית באופייה: טבעו של האדם הוא למצוא נחמה בצרה הבאה עליו כאשר הוא רואה שגם אחרים חווים גורל זהה. פרעה רואה שאותם עמים מוטלים בשאול בביזיונם בהיותם חַלְלֵי־חֶרֶב בדיוק כמוהו וכמו צבאו, ועל ידי כך הוא מתנחם על אובדן המון עמו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי הנחמה נובעת מיוקרה היסטורית וגאווה; מאחר שפרעה הוא זה שהתחיל במערכה, חללי האויב ייחשבו כמי שנפלו בחרבו של פרעה. כך, המלחמה כולה והניצחון ייוחסו על שמו, וזוהי נחמתו על המוני החללים שבמחנהו שלו [מלבי"ם].
בשונה מגישות אלו, ישנה פרשנות הנמנעת מלתאר את הדברים כתיאור של עונש גיהנום רגיל, ומעתיקה את הנבואה כולה אל אחרית הימים. לפי קו מחשבה זה, העמים שפרעה רואה בשאול מסמלים את אומות הנצרות. פרעה מוצא נחמה במפלתם מאחר שהוא רואה כי הוקמה נקמתו בהם על ידי ה'. נבואה זו משתלבת במערכת רחבה של מלחמות אפוקליפטיות שעתידות להתרחש בין הנוצרים לישמעאלים, בים וביבשה, ששיאן יהיה בחורבן העיר רומי ובהופעתם של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד [אברבנאל].