בחזון ירידת העמים אל השאול, הנבואה ממשיכה לסקור את תבוסת המעצמות הגדולות ומפלתן אל עולם המתים. כעת המוקד עובר אל אומות משך ותובל, המצטרפות אל שאר העמים שקרסו ונקברו יחדיו לאחר תבוסתם בשדה הקרב.
הפרשנים מציעים זיהויים שונים לאומות אלו. הגישה המרכזית [מלבי"ם ואברבנאל] מזהה את מֶשֶׁךְ תֻּבַל עם צבאות גוג ומגוג שעתידים להשתתף במלחמה הגדולה. בנוסף, יש המקשרים אומות אלו לבני יפת שהתיישבו בארצות אירופה והמערב, ובכללם האימפריה הרומית [אברבנאל].
תיאור קבורתם ההמונית ממחיש את גודל התבוסה: וְכָל־הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרוֹתֶיהָ, כלומר, ההמון הרב של צבאותיהם ימצא את מותו בקרב, והם ייקברו יחד בקברי אחים גדולים בסמוך לקברותיה של מצרים [מצודת דוד]. עמים אלו מתוארים ככֻּלָּם עֲרֵלִים, ביטוי המדגיש את רשעותם ואת מותם הבזוי, והם נופלים כמְחֻלְלֵי חֶרֶב, כלומר הרוגים, חללים ומנוקבים מלהב החרב [רש"י, רד"ק, מצודת ציון ושטיינזלץ].
בסוף הדברים מוסברת הסיבה לעונשם הכבד: כִּי־נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים. אומות אלו נענשות על כך שהטילו אימה, זרעו הרס והרעו לעם ישראל. הפרשנים מסבירים כי אימה זו באה לידי ביטוי בהשתתפותם ההיסטורית בהחרבת בית המקדש, בין אם בסיוע לאשור ולנבוכדנצר בחורבן הבית הראשון, ובין אם בהחרבת הבית השני על ידי הרומאים [מצודת דוד ואברבנאל].