קרה לכם פעם שניסיתם לפתור בעיה, אבל בטעות יצרתם בלאגן הרבה יותר גדול? זה בדיוק מה שהרגיש יעקב אבינו. אחרי שהבנים שלו, שמעון ולוי, פעלו בצורה קשה נגד אנשי העיר שכם כדי להגן על אחותם, יעקב מוכיח אותם. הוא לא מדבר על עצם העונש, אלא על הדרך שבה הם בחרו לפעול. הוא כועס כי הם לקחו את החוק לידיים, לא התייעצו איתו, והשתמשו בתחבולה שסיכנה את כל המשפחה.
יעקב אומר להם עֲכַרְתֶּם אֹתִי. תדמיינו כוס של מים צלולים ונקיים שמישהו פתאום שופך לתוכה קצת חול. המים הופכים מיד לעכורים ולא ברורים. כך יעקב מרגיש, השלווה והשקט הנפשי שלו פשוט נהרסו. הוא מוסיף ואומר שהם גרמו לְהַבְאִישֵׁנִי. המילה הזו מזכירה ריח רע. יעקב, שתמיד רצה להיות אהוב על הבריות כדי ללמד אותם להתנהג בדרך ישרה, מרגיש שעכשיו השם הטוב שלו הוכתם. הוא חושש שהשכנים יחשבו שהוא אדם לא ישר שהסכים למעשה כזה בסתר, או שניצל את מצוות ברית המילה לרעה.
יעקב פוחד מאוד מהתגובה של השכנים, ולכן הוא קורא להם בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ. למרות שיש סביבם עמים שונים, כמו הכנעני והפריזי, יעקב משתמש במילה בלשון יחיד, כי הוא חושש שעכשיו השנאה תאחד את כולם לקבוצה אחת גדולה שתילחם נגדו. מול כל העמים האלה, יעקב מסביר שהמשפחה שלו היא רק מְתֵי מִסְפָּר, כלומר קבוצה קטנה וחלשה של אנשים שאפשר לספור ממש בקלות.
מתוך תחושה של חוסר אונים, יעקב מסכם ואומר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. הוא חרד במיוחד לעצמו ולנשותיו, כי הוא יודע ששמעון ולוי הם צעירים חזקים שאולי יצליחו להגן על עצמם או לברוח, אבל שאר המשפחה נשארה בסכנה גדולה בגלל המעשה שלהם.