מסע הטיהור הרוחני של יאשיהו חוצה את גבולות ממלכת יהודה ומתרחב אל עבר שטחי ממלכת ישראל לשעבר. המלך פועל בנחרצות לעקור מן השורש את מוקדי העבודה הזרה שהקימו מלכי ישראל בצפון הארץ.
עולה התהייה כיצד יכול היה יאשיהו לפעול בשטחי שומרון, שהרי תושביה הוגלו זה מכבר על ידי אשור ובמקומם הובאו הכותיים. הפרשנים מסבירים כי המבנים הפיזיים של הבמות נותרו עומדים על תילם גם לאחר גלות ישראל [רד"ק]. בנוסף, נותרה בארץ שארית של בני ישראל משבטים שונים, כגון אפרים, מנשה, זבולון ואשר, שהיו פזורים ברחבי הארץ והמשיכו בעבודת האלילים. מעבר לכך, מסורת חז"ל מלמדת כי הנביא ירמיהו החזיר לארץ חלק מגולי עשרת השבטים, וכך הפך יאשיהו למלך על כלל ישראל וזכה לסמכות שלטונית גם באזורים אלו [רש"י, רד"ק].
במסגרת סמכותו זו, וְגַם אֶת־כָּל־בָּתֵי הַבָּמוֹת... הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ. המלך טיהר את ערי שומרון באמצעות שריפה, השמדה וטימוי מוחלט של כל מזבחות העבודה הזרה ובמות הפולחן [ביאור שטיינזלץ].
פעולות אלו נעשו גם מתוך כוונה לקיים נבואה עתיקה, כפי שעולה מן המילים וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל־הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית־אֵל. בעבר ניבא נביא ה' כי כוהני הבמות יזבחו על המזבח המרכזי בבית אל. אולם, בימי יאשיהו המזבח בבית אל כבר היה חרב ולא היו בו כוהנים מכהנים. משום כך, יאשיהו קיים את הנבואה בכך שזבח את כוהני הבמות שנמצאו ביתר ערי שומרון. מכיוון שכל אותן במות ברחבי שומרון נחשבו כתולדות המסתעפות מהמזבח המרכזי של בית אל שהיה השורש לכולן, הפעולה שנעשתה בהן נחשבה כאילו נעשתה על מזבח בית אל עצמו [מלבי"ם].