אירוע היסטורי יוצא דופן נחתם בפסוק זה, המעיד על חג פסח חסר תקדים שנחגג בהנהגת המלך יאשיהו. ההצהרה כי פסח כזה לא נעשה מאז ימי השופטים מעוררת תמיהה טבעית בקרב הפרשנים: האם מלכים גדולים וצדיקים כמו דוד, שלמה וחזקיהו לא חגגו את הפסח? מתוך כך, הפירושים השונים מתכנסים להבנה כי הפסח אמנם נחגג לאורך הדורות, אך הפסח של יאשיהו התייחד בשילוב נדיר של אחדות לאומית, טהרה מוחלטת ומשמעות רוחנית עמוקה.
ברמת ביאור המילים, המילה כִּי משמשת כנתינת טעם וסיכום לתיאור הארוך שקדם לה, ומסבירה מדוע הפסח נעשה בדיוק כפי שציווה המלך [רד"ק]. הצירוף מִימֵי הַשֹּׁפְטִים מתייחס באופן ספציפי לימיו של שמואל הנביא, אחרון השופטים. בימיו חזר העם למוטב, הסיר את העבודה הזרה והתקבץ באחדות במצפה, ומאז לא נראתה התעוררות כזו [רש"י, רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד]. המילים וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה באות להדגיש שאפילו בתקופתם של דוד ושלמה, שמלכו על כל ישראל, לא נערך פסח במדרגה שכזו [מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שייחודו של הפסח התבטא באחדות הלאומית. מאז פילוג המלכות על ידי ירבעם, לא התקבץ כל העם בירושלים, שכן עשרת השבטים הלכו לעבוד עבודה זרה בבית אל ובדן. עתה, לאחר שעשרת השבטים גלו, החזיר ירמיהו הנביא את שארית הפליטה, יאשיהו מלך על כולם, והעם כולו עלה לירושלים [רש"י, ביאור שטיינזלץ, נחל שורק]. בניגוד לפסח שערך חזקיהו המלך, שבו רבים לעגו לשליחים ולא הגיעו, בימי יאשיהו היו כל ישראל בלב אחד לעבוד את ה' [רד"ק, רלב"ג].
רובד נוסף שמדגישים הפרשנים הוא השלמות והטהרה שאפיינו את הקרבת הפסח, שכן הוא נעשה בטהרה גדולה [מצודת דוד]. בימי דוד ושלמה עדיין התקיימו במות, ובימי חזקיהו רבים מאלו שכן באו לירושלים היו טמאים ואכלו את הפסח בטומאה [רלב"ג, רד"ק]. מסורת ייחודית מוסיפה כי בימי דוד ושלמה הייתה טומאה נסתרת תחת המזבח, ורק בימי חזקיהו היא פונתה. מכאן שפסח יאשיהו היה הראשון בהיסטוריה ששילב את שתי המעלות יחד: נוכחות של כל השבטים ומזבח טהור לחלוטין [נחל שורק]. יתרה מזאת, מאחר שאסור למומר לאכול מקרבן הפסח, ההשתתפות ההמונית מעידה שבאותה שנה לב כל ישראל היה נתון לה' ללא עבודה זרה גלויה [רלב"ג].
מבחינה רעיונית והיסטורית, הפסח של יאשיהו החזיר את החג לשורשיו המקוריים מימי יציאת מצרים. במצרים, מטרת שחיטת הטלה הייתה להכניע את אלוהי המצרים. מאחר שבימי יאשיהו רבתה מאוד העבודה הזרה, נוצר שוב צורך להכניע את כוחות הטומאה באמצעות קרבן הפסח, ממש כפי שנעשה במצרים. בנוסף, כפי שבמצרים בני ישראל אכלו את הפסח מתוך אמונה למרות שידעו שצפויות להם גלויות נוספות, כך בימי יאשיהו העם חגג בביטחון מוחלט בה', אף על פי שהנביאים כבר ניבאו על גלות בבל הקרבה. לבסוף, מאחר שיאשיהו קיבץ את גולי עשרת השבטים וגאל אותם משעבוד, הפסח חזר לייצג את המעבר המוחשי מעבדות לחירות, דבר שלא הורגש בימי הבית הראשון כאשר העם חי כבני חורין בארצו [אהבת יהונתן].